שינויים.

לא שרדתי.

(נכתב לפני קצת יותר משעתיים..)

אני עכשיו ביום שלישי, 7:20 בבוקר, ברכבת בדרכי חזרה הביתה. אתמול בערב, אי שם בין 6 ל-8 (הרי אין שעון, אז זה רק ניחושמש), ישבתי לי שעונה על התיק עם מיגרנה מפוצצת ודמעות בעיניים, עדיין חושבת על ההצעה של מוקי (מנהל המכינה) שהציע לי לחזור הביתה עם הרכב מנהלה שנמצא ממש פה קרוב. זה קרץ לי מאוד, מה אני אגיד לכם.

ואז יש "תחרות הדלקת מדורות" והריח עושה לי עוד יותר בחילה ממה שכבר יש לי ואני קמה להקיא, בפעם השנייה. ואז אני מסתכלת על כולם, שמנסים להנות וללמוד וחושבת על עצמי, עומדת שם מהצד ומנסה להחזיק את עצמי על הרגליים. חשבתי על הרעש של הדיבור שלהם שמפריע לי, ועל הריח של המדורה שעושה לי בחילה, ועל הלילה הקר והקשה שמצפה לי והבנתי שגם אם אני ארגיש טוב בבוקר (מה שאני קצת בספק, עם התנאים האלו)- זה לא שווה את הסבל של עד הבוקר.

אז מוקי הולך להביא את הרכב, ובינתיים דורין לא מאמינה שאני באמת הולכת (וגם אני לא) ומנסה לנחם עד כמה שאפשר (ואני לא יודעת אם היא מנסה יותר לנחם אותי או אותה). הרכב מגיע, ואני נפרדת מכל החוליה (שפתאום הרגשתי כ"כ קרובה אליהם שהיה באמת קשה לעזוב) וכל הזמן הזה חושבת כמה שלא מתאים לי לעזוב אחרי היום הראשון וכמה שאני מפסידה והדמעות שוב עולות ואני בוכה ליד שקד שמחבקת ולא יודעת מה לומר מלבד "הבריאות יותר חשובה וזה לא נורא".

והבוקר? לאחר מקלחת ערב קודם והרבה שינה- אני עדיין מרגישה רע. אז הישרדות 2010- לא שרדתי. ואולי, it's only ment to be.. לפחות בסיום אהיה.

ואמנם זה עוד חוויה אחת פחות במכינה, ואמנם חוויה שלא מתאים לי להפסיד, ואמנם זו אכזבה והדמעות ממשיכות לרדת, אבל- הבריאות יותר חשובה.

ועכשיו, חוזרת לכמה ימים של בלי פלא'-מחשב-טלוויזיה, ועם מינימום אוכל. רק ככה, לשרוד בקטנה. בשביל הזדהות איתם, בשביל האתגר האישי שלי, בשביל להתנתק קצת. וויש מי לאק, ניפגש בחמישי (:

(וסדרת הישרדות, סתם בשביל להבהיר- זה טיול של 4 ימים בשטח, עם התיקים על הגב, הולכים בחוליות, מנווטים, אוכלים בקושי, בלי פלא', בלי אמפי,בלי שעון,מינימום ציוד ואפס מותרות. חוויה שבהחלט חבל לי שלא אחווה. ומעבר לזה, אני החברה הקרובה היחידה של דורין בחוליה, דורין שגם ככה בקושי רצתה לצאת. כלכך מחזיקה לה אצבעות שלא תישבר רק כי אני עזבתי. מגיע לה לשרוד)