דיברתי עם נמרוד ביום כלשהו(זה קטע כזה, חזרנו לקשר. לא מסן-פייסבוק, עוד מוקדם לי, אבל מדברים בטלפון די הרבה)
ואמר לי שחבר שלו
(לא רצה להגיד לי את שמו. ליאור? שי..?)
אמר לו קודם שהוא ואני נחזור.
ופתאום, חשבתי על זה ונזכרתי בפעם הראשונה שנפרדתי מאיתי והייתי במסיבת חוף בת"א ודיברתי איתו, ויערה ישר אמרה שנחזור.
וצדקה.
אני תוהה אם מתישהו נחזור. אני תוהה אם אני רוצה, אם הוא רוצה, אם הגורל רוצה.
אני חושבת שמה שיהיה לי הכי קשה בלחזור אליו זה לספר לכולם. התגובות שלהם יהיו ביקורתיות בצדק, אבל זה לא היה מפריע לי אם לא הייתה לי ביקורת כלפי עצמי.
אם לא הייתי מודה ביני לבין עצמי שזו טעות.
זה לא היה מפריע לי, אם לא הייתי מודה ביני לבין עצמי שאני חלשה מדי מכדי להתנגד לרגש.
הסופש היה פשוט מדהים. כלכךךךךךך כיף. עברנו מבירות ומוזיקה לארוחת בוקר טעימה בטירוף לים לארוחת ערב טעימה בטירוף לסרט לפאב לים. בין לבין גם ישבתי עם אנשים, קראתי, נחתי,שתיתי צ'אי, ראיתי עספור... וסיימתי בתה על הים עם ההורים ואז מקס ברנר לכבוד היומולדת של אוריה. אה, ואז גם ישנתי אצל דורין.בחיי, אחד הסופשים הטובים שהיו לי.
היום, המד"סניקית שלנו נפרדה מאיתנו. עוברת לוינגייט. לא חשבתי שיהיה לי עצוב, אבל היה לי. היא הייתה כזו מותק..
ומעבר לזה, כנראה שהיה עצוב כי זה מסמל עוד ציון דרך קטן בדרך לסיום המכינה.
בקרוב שבועות, החופש האחרון
ואז סדרת גליל-גולן, הסדרה האחרונה
ולפי שאשים לב- תהיה זו השבת האחרונה שסוגרים פה ואז ממש ככה, אחרי יומיים- תהיה זו נסיעה אחרונה לבנימינה.
ובין כל המיצוי של התכנים, לפעמים גם של האנשים, עצוב כזה.
אבל די לבכות, עכשיו שמחים.
למרות שעייפים, והיה יום מתיש נורא, ועודמעט יש את המסיבת חוף שאני מארגנת ומפחדת מאיך שייצא.
מחר קיסריה, ושינה בים.
ווווווווווויייייייייי
בברכת פאקינג זה רשמי ביותר- התקבלתי למדריכת טבע (!! D: ),
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
