שינויים.

כבר שכחתי איך זה לאהוב.

שכחתי מזה לקום בבוקר להגיע לבצפר.

שכחתי איך זה שיש חבר.

שכחתי איך זה לחיות בתוך עשן סיגריות והרבה אלכוהול.

כבר שכחתי איך זה לאהוב גבר

איך זה לשנוא גבר

שכחתי איך זה להכחיש חיים שלמים

ולחיות אותם עד תומם.

אני מרגישה באיזשהו מקום תקועה.

אני כל הזמן מתקדמת, כל הזמן עוברת ממקום למקום,

לומדת המון ובוכה ושמחה ומתרגשת

אבל הכל תקוע.

משהו חסר שם

משהו נשאר שם מי"ב.

כבר שכחתי מזה בצפר ואיך זה להילחץ מבגרויות.

שכחתי איך זה לקום בבוקר ולראות את אותם אנשים שנואים יום אחרי יום.

שכחתי איך זה להיות בודדה בהפסקות כשאני לא מוצאת את האנשים הנכונים.

שכחתי גם איך זה התרגשות של לראות אותו,

איך זה סקס מאהבה,

איך זה כיף של להצליח במבחן,

איזו התרגשות של סוף יום.

ככה זה כשמזדקנים.

גדלים,גדלים-

אבל הילדה עדיין שם.

עריכה (אותו יום,14:26)-

פתאום נזכרתי ש אתמול פגשתי את יואב (הפגישות שלנו נערכות כל שנתיים, מצחיק)

ומעבר לזה שהיה טיפה מוזר, הרבה נחמד, מעט מטריד (כי קצת התחיל איתי.. ><)

כשהשלמנו פערים

ואמרתי "טוב, אז חבר אילתי, 8 חודשים, מכינה, צבא"

הוא אמר "זהו? זה מה שהספקת בשנתיים? חבר אחד?"

גמגמתי איזה "היה עוד איזה אחד של חודש ככה, והרבה יותרמדי סטוצים".

וזה כאב.

זהו. זה מה שהספקתי בשנתיים.

לחץ בדיוק על הנקודה הזו, הכואבת והמציקה,

זו שמטרידה אותי כבר יותרמדי זמן.

ומי אני,בסה"כ? סתם עוד ילדה.