שינויים.

אני כלכך כלכך מפחדת.

אני מפחדת שאני לא יודעת איך להתמודד עם החיים..

אני מפחדת שאני אוהבת יותרמדי,

מתגעגעת יותר מדי,

עצבנית יותר מדי,

מפחדת יותר מדי.

אני בוכה.

זה קורה לפעמים, שאנשים בוכים.

אבל אני,

בוכה.

אני בוכה המון לעצמי,

שאף אחד לא יראה ולא יידע.

אני רוצה שיידעו

אבל בעצם לא.

אני צריכה,

אני בנאדם שצריך.

ובגלל זה-

אני תלותית,

ומכאן ש-

אוהבת יותרמדי.

לא כלכך כיף לי לבד.

לא..

ועם זאת,

אין לי כח להילחם עליו.

אין לי כח להתקשר,

ולשחק אותה מושלמת בשבילו.

אין לי כח להתחלות,

אין לי כח למשחקים,

אין לי כח להסתיר חסרונות.

אני רוצה להיות מסוגלת לבכות לידו,

אני רוצה להיות מסוגלת לשכב איתו,

אני רוצה שהוא ירצה אותי בדיוק כמו שאני

כבר עכשיו.

אבל זה לא הולך ככה,

וזה מובן וטבעי וככה צריך,

אבל זה לא כיף.

אני באמתבאמת,

פשוט ילדה קטנה ומפוחדת.

אני לא רוצה לחזור לשיגרה ולהדריך,

אני לא רוצה לעשות שמירות שבוע הבא,

אני לא רוצה להתקשר לגיא (ולהיווכח, אולי, שיש סיבה טובה מאוד לזה שלא דיברנו מאז),

אני לא רוצה לאבד את נמרוד (כבר איבדתי),

אני לא רוצה לבכות בלילה,

אני לא רוצה לבכות בכלל,

אני לא רוצה שרעות תיעלם לי,

אני לא רוצה שאבא ימות,

אני לא רוצה לשכב יותר עם מישהו שבקושי מכירה,

אני לא רוצה להרגיש שאני לא מסוגלת לשלוט בעצמי.

אני לא רוצה

לא רוצה

לא רוצה.

אני חושבת שיש לי הרבה יותר שריטות ממה שאני חושבת או מסוגלת להכיל.