שינויים.

חרא, בסדר?

אני לא מבינה למה. לא מבינה לא מבינה לא מבינה.

הכל היה שם.

הדיבורים, ההתנהגות. הוא רצה אותי. הוא אמר בפירוש

סיפר לחברים שלו עליי

הכל היה כלכך טוב

היום יום שישי אחה"צ. סגר סופש. לא דיברנו שבועיים. אפילו לסמס שלי לא ענה.

הוא בבית עכשיו

הוא פשוט שם

ו,

מה?

מה עושה?

מה חושב?

חרא, בסדר?

כי זה לא השנה וחצי של לבד שהייתה לי קשה,

זה התקווה המוחשית והאמיתית מאי פעם בשנה וחצי האחרונות

שפשוט מתנפצת לי באיטיות מול העיניים.

ובאמת באיטיות,

דמיינו את זה-

את הכד זכוכית שמלא בתקווה בפנים,

מתנפץ לאלפי רסיסים-

אבל המצלמה עושה סלו מושן.

ככה.

לאט לאט.

רסיס אחר רסיס.