שינויים.

מתכתבת עם סלבה בפייסבוק.

מתחילה להיות עצבנית, אין לי כח לשחק אותה נחמדה יותר.

גל שולח הודעה פתאום.

בדמעות אני שוקלת איזו הודעה תהיה הכי פחות מרמזת.

הכי פחות מעליבה.

נזכרת באיתי,או איליי, או משהו עם א' (נראהלי),

זה שחשב שמשומה (או לא כזה משומה) הוא יכול פשוט לדחוף ת'לשון שלו לפה שלי וזה יהיה בסדר.

חושבת על גיא,

ואיך שהוא דפק לי את החיים,

ואולי גם איך זה נוח להאשים אותו.

אני לא יודעת להגיד לא,

והרבה מעבר לזה- מפחדת להגיד לא.

כי בכח,

זה הרבה יותר כואב.

יש רגעים,

לא הרבה אך ישנם,

שאני מפחדת לאהוב.

אני מפחדת מהרבה דברים- הרבה נובע מהלא נודע,

אבל בלאהוב יש כלכך הרבה נודע.

יש גבול קטן מדי בין מתי שאני מרשה לו לגעת בי כמה שבא לו

לבין מתי שאני לא רוצה שהוא או אף אחד אחר ייגע בי.

יש כאב גדול מדי בסקס שהוא קצת מרצון

וקצת לא.

יש גבול קטן מדי בין להחזיק אותי חזק מהפחד שאלך

לבין להחזיק אותי חזק. נקודה. לא משנה הסיבה.

אני חלשה אל מול העולם הגדול הזה,

קטנה מדי

מפחדת מדי..

ולא תמיד יש בי את הכוחות להחליט להיות גדולה.

אז אני נשברת אל תוך עצמי,

בוכה,

מחכה שמישהו יבוא לחבק ולעטוף

ועם זאת

מפחדת מאותו אחד שיבוא.

הלוואי ויכולתי לחזור לאותו יום,

נובמבר 2006,

ולעצור הכל. הכל הכל.

אבל יש חרטות שאני צריכה לסחוב איתי לנצח,

ולהפסיק להאשים אותו בכל פאק שיש לי עם גברים,

ולא להסתכל אחורה ולהגיד "איזה ילדה מטומטמת" כי גם אם זה נכון- והייתי חתיכת ילדה מטומטמת (ותמימה, בעיקר)-

אין טעם יותר.

איך הייתי רוצה להשאיר הכל מאחור.

הכל הכל.