שינויים.

הוא יושב שם וצוחק עליי. צוחק על כולנו.

וזה לא שהוא קיים בעיניי, אבל את מישהו צריך להאשים..

אני שונאת את זה שאני מצפה למשהו, ומתכננת לי הכל עד לפרטי פרטים (נו,כי כזו אני. מין פולניה שכזו),

והכל מתפוצץ לי בפרצוף.

אני רוצה ים עם חברים טובים

וסושי וסרט עם חברים טובים

ופאב עם חברים טובים

ומסיבה עם חברים טובים

וחברים טובים.

ודווקא, דווקא כשהכי צריכה אותם-

נעלמים. כאילו לא שמחתי רק לפני שבוע כמה שיש לי מלא חברים ואיזה כיף זה.

לא הייתי צריכה לקחת יום חופש,

מה הטעם?

לשבת בבית ולבכות למחשב?

להתאכזב מכולם?..

אני רוצה מסיבת הפתעה.

שפעם אחת בחיים שלי, החברים שלי יעשו לי את כל מה שחלמתי עליו ויותר.

שיגיעו כולם, ושכולם יתחברו עם כולם (ההן מהטירונות יחד עם ההם מהנוסטלגיה יחד עם ההן מנס ציונה יחד עם ההם מהמכינה..),

ויהיה לי מתנות ויהיה מלא אוכל ואלכוהול ואני אהנה. שפעם אחת, תהיה לי מסיבה מטורפת

ושיהיו מלא חברים

שאראה מול עיניי,

שאכפת.

אבל זה לא יקרה.

כל שנה מצפה

מקווה

מפנטזת,

וכל שנה מתאכזבת.

ובסופו של דבר היומולדת תהיה חביבה

אולי אפילו יותר

אבל 20.

פאקינג 20.

בשבילי זה ביג דיל,

בשבילי זה חתיכת גיל,

ועשיתי הרבה כדי להגיע לגיל הזה במצב שהגעתי אליו..

אז אני פותחת לי את העשור השלישי של חיי,

יחד עם דמעות בעיניים ואיזה ארוחה משפחתית

מקווה

מפנטזת

אבל יודעת שזה כבר לא משנה.