כל איבר בגוף שלי אומר לי לברוח.
איך זה פתאום שהכל קורס, ככה, בבת אחת?
ואני עומדת נחושה אל מול כל מה שאומר לי לברוח, ומנסה להיות חזקה-
מנסה להוכיח שיש טעם להכל. להוכיח להם, להוכיח לי.
ובכלזאת,
כל איבר בגוף שלי אומר לי לברוח.
לא רוצה להיות פה, לא רוצה להוכיח לאףאחד כלום.
רוצה חופש, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק מכאן.
הכל מרגיש לי חרא, הכל מרגיש לא במקום.
ההנהלה לא רוצה אותי פה
והחבר'ה לא רוצים אותי פה
ובעצם,
מי אמר שאני כן?.
אני מתגעגעת לכלכך הרבה אנשים,
לכלכך הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות מתוך שגרת חיים מטורפת
(שאףאחד לא מבין ולא מתיימר להבין עד כמה היא מטורפת).
אני רוצה חיבוק אוהב,
ובאמת שזה לא משנה כבר ממי-
רק שיאהב.
שינגב את הדמעות,
שיראה שאכפת.
אני רוצה לברוח, לברוח מהכל. רחוק ומהר.
ואני לא יכולה לברוח,
ובטח שלא מהר.
רק כדי להגיע הביתה,
למין מקלט מבטחים זמני (כי הבית מהר מאוד הופך לרועד, בכלל לא בטוח, מלא בכעס ורצון לבכות),
לוקח לי 4 שעות.
4 שעות של נסיעה מייגעת
מלאה במחשבות
עייפות
ודמעות.
די די די.
שמישהו ייקח אותי מפה,
בבקשה.
שמישהו ינסה להבין, פעם אחת,
שקשה פה.
אף אחד לא מנסה להבין..
כולם רק רואים את מה שטוב לי
ומה בכלל יש לי לבכות כי
יש לי אחלה כסף
ואין לי מפקדת צמודה
ולא לובשת מדים
וגרה בדירה
ומטיילת כל היום
ומבשלת לעצמי את האוכל.
ואף אחד, אבל אף אחד, לא מנסה אפילו לראות ש
אני לא יודעת מה יקרה איתי עוד דקה
והמנהלים פה חסרי רגש אנושי אמיתי
ולא מסתדרת עם החבר'ה שגרים איתי ויש לנו אינספור ריבים על אוכלשטיפתכליםדבריםשצריךלעשותבביס"שעצלנותחברוּתחיסכוןבחשמלסידורדברים ומה לא
ולא מעריכים אותי פה
והימים שלי לא נגמרים
ואני צריכה לדעת המוןהמון דברים
ולהתמודד עם מצבים מלחיצים ודינמיים כ-ל הזמן
יחד עם ילדים-מורים-הורים-נהגים-מאבטחים שבטוחים שיודעים הכל ויכולים להתייחס אליי, "הילדה הטיפשה בת ה20" איך שבא להם
וקושי פיזי גם לא חסר
ושאני רחוקה מהבית אינספור שעות (שלעיתים נראה קצת כמו נצח)
וחיה על סופשים שמתחילים בשישי בצהריים ונגמרים בשבת בערב (ראשון בבוקר, אם במקרה היו לארג'ים איתי),
ושבעצם-
לא רק כיף פה.
אז כל איבר אומר לי לברוח
כל דמעה מקשה עוד יותר
חו"ל רק עוד יומיים אבל מרגיש עוד רחוק מדי
וכל מה שאני רוצה זה חיבוק,
חיבוק אוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
