שינויים.

אנשים הולכים ואנשים באים.

ככה זה.

חלקם ייתקעו בלב לזמן רב יותר, חלקם פחות.

זכיתי להכיר הרבה אנשים נפלאים בחיי,

וזכיתי להכיר גם כאלו פחות.

העניין הוא, שהנפלאים נעלמו. הרבה מהם.

נעלמו כ,לפעמים,לא היו מעולם.

ואז אני מסתכלת על תמונה,

או קוראת מכתב,

שמזכיר לי אותם.

פעם דיברתי עם נימי הרבה על נצח.

היה ברור לי שלא נהיה יחד לנצח. תמיד הייתי ריאלית בנוגע לזה.

היה ברור לי גם שנישאר יחד הרבה זמן. וול, למשך תקופה זה היה מאוד ברור לי.

(ו,אולי זה עוד יקרה. אני יודעת שזה עוד יקרה.)

בכל אופן, העניין הוא,

שדיברתי איתו על הנצח שלנו. שלא משנה לי אם נהיה ביחד חודשיים או שנתיים-

יש לנו את הנצח שלנו. ובינתיים, זה מספיק.

חייתי הרבה "נצח"ים כאלו. עם כל מיני אנשים.

חייתי איתם את השנה, שנתיים, חודש. ובדר"כ, זה מספיק.

כי החיים ממשיכים, ואנשים הולכים

ואנשים באים,

אבל יש פעמים שזה פשוט לא מספיק.

לפעמים זה נראה כאילו כן

לפעמים אני רוצה להאמין שכן

אבל לפעמים,

זה פשוט לא.

אני מתגעגעת. ואני לא רוצה להיפרד.

אני לא רוצה להגיד שנגמר.

אני רוצה לחזור אחורה. אני רוצה לזכות בהם שוב.

לא רוצה להמשיך להתכחש, להאמין שזה כן הספיק.

אני רוצה לחזור למכינה, אני רוצה לחזור לנמרוד, אני רוצה להיות עם אביתר, אני רוצה להיות אהובה שוב, לאהוב, להיות עם כל אותם אנשים שידעתי להעריך ולהתעורר לפנים שלהם כל בוקר. אני רוצה להיות שמחה שוב. אני רוצה לחיות בשנה שעברה, לנצח.

(בטח לא היה כזה ורוד כמו שנראה לי.

אבל עכשיו, בטוח פחות)