שינויים.

אני לא אני.

כבר איזה יומיים-שלושה טל בת ה17 מסתובבת בתוך זו בת ה20,

בלי להבין איפה היא ואיך היא הגיעה לפה.

אחת ההרגשות המוזרות והקשות שחוויתי בתקופה האחרונה.

אני לא מסתובבת כך כל הזמן. יש רגעים שאני מקבלת את המציאות כפי שהיא,

אבל כשלא- זה נופל.

בום.

וזה כואב, כשנופלת עלייך מציאות אחרת. כששלוש שנים פתאום נופלות לך על הראש.

אני מצויה בין הרצוי למצוי,

בין העבר להווה,

מסובבת משפטים של זו שאמורה להיות פה

ממלמלת משפטים של זו שבאמת נמצאת.

אם אי פעם הרגשתי לא מובנת,

זה עכשיו.

ואולי אתם דווקא תבינו,

אבל כשאני כל כך לא מבינה את עצמי-

לא נתפסת לי המחשבה בראש שאתם כן.

אני מפחדת.

כזו אני, פחדנית.

עומדת אל מול הכל,

ורבים יגידו כמה שאמיצה,

אבל בפנים-

ילדונת. קטנה אל מול החיים.

אני רוצה לצאת.

(ואולי אני באמת שונה מכולם.

אולי אני לא יודעת להתבטא,

ואני מסתתרת מאחורי כל מיני חלונות של המציאות,

מנסה לסדר את עצמי במסגרות שברור שלא מתאימה להן.

זה באמת כזה נורא,

להיות שונה?)