"הוא לא היה בנאדם של החיים. גם לא של המוות.
תמיד התהלך בין לבין.
הוא חי את החיים הרגילים שלו, בין עבודה שהיא חצי משעממת לבין חברה שאוהבת- לא אוהבת. הוא אהב את החיים בדרכו המוזרה, היו לו את החברים שלו ואת השיגרה שלו. הוא לא פַרח, אבל הוא גם לא גווע. שיגרה.
יום אחד הוא הלך לרופא, התלונן על איזשהם כאבים. עשו לו כמה בדיקות שגרתיות, התהלך בתוך מסדרונות לבנים עם הרבה חלוקים, עבר מיד ליד- מחלוק אחד למשנהו. אף אחד לא מיוחד, אף אחד לא התייחס אליו כמיוחד.
גם התוצאות לא היו מיוחדות, עוד אחד מהסטטיסטיקה- סרטן. אמרו לו שמות מפוצצים, כל מיני תהליכים בתוך מיטות לבנות עם כל מיני צינורות שיוצאים ונכנסים לכל מיני מקומות. אבל הוא לא הקשיב, וזה לא שינה לו מה השם המקצועי ומה אחוזי ההישרדות. גם לחלוק זה לא שינה, עוד אחד מהסטטיסטיקה.
הוא הלך לחברה, שתמכה-לא תמכה. הוא הלך גם לחברים, ששתו בירה על זה. בסוף הוא גם הלך להורים, למרות שבכלל לא רצה. אולי הראה שלא רצה, אולי באמת לא רצה. הוא סיפר. אמא שלו בכתה, אבא ניגב את הדמעה הבודדה ונתן לו טפיחה על השכם. יהיה בסדר. כולם אמרו שיהיה בסדר, וחיבקו. היו המון חיבוקים. בין חלוק אחד למשנהו, זאת אומרת. כי החלוקים לא מחבקים.
הוא לא רצה לשמוע שיהיה בסדר. הוא רצה לשמוע את האמת. הוא רצה לצאת מהבועה הקטנה שכולם חיים בה, הוא רצה לפוצץ את החיים האלו שיצר לעצמו. והחברים שתו על זה בירה.
אז הוא נפרד מהחברה, שגם ככה כשלא תמכה בו- נתמכה ע"י מישהו אחר, והלך למצוא לו חיים משל עצמו. אז הוא החליף עבודה, באחת כזו שעובדים בה רק כשאפשר. בין מיטה לבנה למשנהה, בין צינור אחד להקאה אחרת. הוא גם סידר לעצמו רשימת-מוות, כזו שרשומים בה דברים שאנשים שמחים עושים.
הוא הפך להיות האנשים השמחים. הגשים לעצמו רצונות כמוסים, בין בירה עם חברים להקאה. הוא גם הקריח, כמתבקש, וגם הרזה. הרבה. אבל איכשהו, הוא התחיל קצת לחיות.
החלוקים הזמינו אותו לעוד בדיקות שגרתיות שכאלו. אתם יודעים, דחפו אותו למיטה לבנה והעבירו אותו בין כל מיני מכשירים שאת שמם לא ידע. רוב הזמן הוא גם לא ידע מה עושים לו ולמה, אבל הוא התהלך במסדרונות הלבנים ועשה מה שהאנשים בחלוקים אמרו לו. כי ככה הוא, מתהלך בחיים.
הוא לא היה מיוחד. ההורים שלו אהבו אותו, כמתבקש. הוא אפילו הצליח למצוא לו איזה חברה נחמדה, אבל הוא לא הרגיש מוכן לקשר מחייב. זאת אומרת, אתם יודעים.. בגדים חגיגיים וחופה. והיא, גם ככה לא באמת הייתה מחזיקה מעמד עם סטטיסטיקה.
התוצאות גם הן לא היו מיוחדות, עוד אחד מסטטיסטיקה. הוא לא מגיב לטיפולים, אז לא נותר לו עוד זמן רב לחיות. הכל נאמר בכזו פשטות, הוא הרגיש שהחלוקים רק רוצים לסיים עם זה. לעבור לסטטיסטיקה הבאה, אולי אפילו לנס הבא. הוא הלך, לא רצה להעיק עכשיו עם בכי ודברים שאנשים גוססים עושים.
אחרי שבוע הוא אמר לאמא שלו. היא בכתה. אבא שלו גם. אבל הם מהר ניגבו את הדמעות וניסו להיות חזקים. החברים שתו בירה על זה. והפעם גם וויסקי.
אחרי כמה זמן, זה לא באמת משנה- הוא נפטר. והייתה הלוויה עצובה כזו, כמו שראוי. אתם יודעים, עם בגדים שחורים וטישו. אח"כ גם הלכו לבית שלו ואפילו החברה ההיא, זו שהייתה נחמדה וגם זו שלא באמת אהבה- באו. וכולם הסתכלו בתמונות ואמרו כמה שהוא היה בנאדם נפלא וכמה חבל שהוא הפך לעוד אחד מהסטטיטיקה.
והחברים שתו בירה על זה. הרימו כוסית לזכרו. אתם יודעים, עם מילים יפות והרבה אהבה מזוייפת.
אתם יודעים, כמו שראוי."
אשמח לדיעה (:
וגם- איזה כיף זה לקום מוקדם!
יום טוב,
אני (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
