שינויים.

החוסר זמן הזה בולע אותי. 

בולס ויורק.

אני מפנטזת לי שחרור, חיה לקראתו, נושמת לעברו. אני מדמיינת לי דירה ועצמאות, למידה וכסף- ולא יכולה לחיות פה דקה אחת יותר בידיעה שמפסידה את כל זה.

אני תוהה באיזה תפקיד יכולתי למצות עצמי טוב יותר, או האם היה לי טוב יותר בביס"ש אחר. לפה אני לא מתאימה.

זה לא משנה שטוב לי פה, שההדרכה לפעמים נפלאה, שאני מתה על טבע ונמלאת אושר רק לשבת במרפסת שלנו בשקט- לבית ספר שדה אני לא מתאימה. לא חושבת שאי פעם התאמתי.. אבל זכיתי. ללא ספק זכיתי.

פשוט, הזכייה הזו כבר קצת נמאסה עליי.

גאדאמט, נמאס לי מילדים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם! אין, אסור לי להיות עם בחור בגילי, פשוט אסור לי. בחור שלא יודע את העבודה, ילדון שמתרגש וגומר תוך שנייה, ילד שלא הביא איתו קונדום.. די, מה נהיה? אני יודעת במה אני טובה. אני יודעת מה מגיע לי בתמורה, למה לעזאזל לא יכולה למצוא בחור נורמלי שיודע לספק את הסחורה?!

בלע.

תוסיפו עוד אחד לרשימה.

היום דיברתי עם רעות, ותוך כדי שהיא עונה לקולות רקע כאלו ואחרים- 

תהיתי לעצמי מה יהיה אם אאבד אותה. 

(אני תוהה אם אני המוזרה היחידה שקופצות לה מחשבות על מוות פה ושם)

הרגשתי זוועה. אני חושבת שלא אוכל לחיות בלעדיה. 

יש לי חברים טובים. אני אוהבת את האנשים שאני מסתובבת איתם, באמת באמת-

אבל כמו רעות אין. היחידה שאני מספרת לה הכל, היחידה שהיא קצת אני ואני קצת היא.

(הקנאה קפצה לה שוב. זאתי בדמות הצבא. גם לאבד נפשית לא מתאים לי)

והנה עוד מזל כזה שקפץ לו, בנוסף לתפקיד. חברה טובה זה אחד הדברים החשובים.

(ואם את קוראת פה, אז 69>)

ואז אתה נשכב לידי ומלטף,

מסתכל במבט אוהב.

לוחש לי מילות של תשוקה מעורבבות באהבה,

מין הרמוניה של אושר.

שנינו ערומים, מצטלבים זה בזה-

ושומדבר כאן לא מיני.

לא צריך להיות. לא עכשיו.

אנחנו סמוקים ממעשיות אהבה של מקודם,

מאוהבים עד כלות הנשמה-

ואני יודעת, ברגעים שכאלו,

שאני מסתכלת לתוככי נשמתך.

ואתה, מסתכל עליי-

מנסה לחפש את נשמתי,

ויורדת לי דמעה של אושר.

כי אין רגוע יותר מהרמוניה זוגית שכזו,

ואין חוסר יותר מעכשיו.

שתהיה שבת קיצית במיוחד,

איך שהיה כיף להתעורר אחרי לילה אדיר לבוקר נפלא עוד יותר.

תודה לעולם הזה שהוא שופע כל כך הרבה טוב.

אני.