זהו, הרגילה האחרונה הסתיימה. בין כל הדברים ששמחתי למחוק מהרשימה (מטווחים אחרונים, שמירות אחרונות..) את זה אני דווקא לא שמחה למחוק. היה מדהים, לחלוטין. כל יום עשיתי ונחתי, פגשתי ונהנתי. והיום בערב, עוד כשעתיים וחצי- אני כבר אהיה בדרכי חזרה לגולן, חזרה לטרטרת, חזרה לשיגרה.
אני צריכה לזכור שאין עוד הרבה, באמת שלא. שחודשיים וחצי-שלושה טסים, שאח"כ אני אתגעגע למקום היפה הזה ושווה לי לנצל את רגעיי האחרונים בו, ש..
מלחמה עצמית זה אחד הדברים הקשים. תנו לי להילחם במישהו אחר, להאשים אחרים, לתקוף ולנשוך- כנראה שיהיה לי יותר קל. איך נלחמים נגד עצמך? האינסטינקטיים החייתיים שלי אומרים לי למצוא אויבים אחרים.
אין. המוח שלי הוא הסובל, המוח שלי מחפש את היציאה- ואני האופטימית צריכה להגיד לו להירגע, לנשום אוויר הרים, להנות מימי ההדרכה האחרונים, לאהוב ולחוות את הסוף כמו שצריך לחוות.
זו הבעיה- סוף. אני יודעת שזה הסוף, אני יודעת שעוד שנייה אני בחוץ, עם העצמאות שלי והחיים שלי- והבית ספר שדה הזה הוא כביכול האשם בזה שאני לא שם כבר.
הנה, מצאתי אשמים.
המח האנושי טיפש וחכם בו זמנית, הורס ומתקן, מחפש יציאה ומוצא כניסה.
אז חזרה לשיגרה, נגמר פסח.אני בינתיים צריכה לזכור שהגולן מדהים, שעוד מעט נגמר, ושעד שנגמר- יש לי עוד שלל חוויות לחוות וסופשים וחגים להנות מהם.
שיהיה לכולנו שבוע טוב,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
