שינויים.

שברי זכוכיות. מנקרות ודוקרות לאט לאט עמוק יותר ויותר.

ככה זה מרגיש לי עכשיו.

לפעמים הן סתם נמצאות שם, ואני יודעת שהן שם-

ולפעמים הן קצת זזות ונכנסות עמוק יותר

ואז פתאום יוצא פרץ של דמעות שמחניקות כאב עמוק הרבה יותר.

אני לא יודעת מה להגיד. אין מה שיסביר באמת.

אני רק מחכה לטלפון גואל שכזה, מצפה לאיזה סליחה ומקווה להסבר הגיוני.

בינתיים מרגישה נבגדת,

למרות שאין לי מה באמת להאשים. זה לא שאמרנו שאסור.

רק כל הלילות האלו של ביחד,

הרצון שלו להכיר אותי באמת,

הדיבורים שלו על פתיחות וקבלה,

השיחה הבוכייה במרפסת שהסתיימה ב"אני הולך, אני צריך להיות לבד. נדבר מחר"..

כל אלו ו,

לא ציפיתי למצוא אותו עם בחורה.

וזה אמצע הלילה, ואני הולכת אליו כדי להפתיע,

כדי לדבר ולחבק,

כדי לפתוח באמת.

והוא. כבר לא שם. כבר לא איתי.

אין דקה שאני לא חושבת, מחכה, מפנטזת.

אז מחכים.

בברכה,

אני.