שינויים.

אני רוצה להסתכל לך בעיניים היפות שלך, הבהירות האלה- שיחד עם העור השחום יוצרות ניגוד כלכך יפה. אני רוצה להסתכל לך בעיניים ולהגיד שאני אוהבת אותך. אני רוצה שאתה תחייך, ותלטף אותי בידיים הקטנות שלך, ותגיד שגם אתה.

אבל גם, אני לא רוצה שזה יקרה. כי אני לא באמת אוהבת אותך, אני רק אוהבת את הפנטזיה הזאת שיש לי בראש שהיא אתה, ובכלל- לא בא לי להיות שוב שלך.

למען האמת, אני לא יודעת אם בכלל בא לי להיות של מישהו. זה כל הזמן נע לי בראש בין כן ללא לאולי, לא ממש מחפשת ולא ממש מוצאת, נעה בין החיים הנפלאים שיש לי עכשיו והחופש שהם יצרו לי- גם בתוך המסגרת של עבודה וכו'- לבין בדידות כזו שמוזכרת לי בזכרונות של אהבות ישנות.

אז אני בכלזאת כנראה אצא איתו לדייט. מי זה איתו? מזה משנה, אחד חדש שהכרתי, אחד שגם ככה לא יחזיק מעמד יותר מחודשיים.

אני אצא לדייט כי הוא הציע, כי הוא חמוד, למרות שהוא די מכוער ולמרות שהוא גדול ממני ב4 שנים זה לא מורגש בכלל (ואת זה אני אומרת בנימה עצובה למדי, כי בחייאת דינאק- אני צריכה בחור בוגר). אני אצא איתו לדייט כי הוא הציע, ואני.. לא פוסלת אף פעם. שאולי זה טוב ואולי זה לא. כי הלב שלי משתוקק מדי, גם כשאני כבר לא.

אני לא נרדמת. בגלל זה אני שולחת לסתיו סמס, ומפנטזת על קצרין ועל חופש מפה (למרות שלא מרגיש לי חנוק כאן, מה שממש מפתיע ומשמח.), וקוראת מלא, ואז שוב חושבת קצת על סתיו, ותוהה מה לעזאזל אני עושה עם החדש הזה, ואז הולכת לפייסבוק שם נמצא אביה יקירנו משכבר הימים שאיתו הקשר נהיה בכלל מוזר בסופו ולמעשה תמיד היה.

אני לא נרדמת אז אני חושבת. חושבת מלא. וכותבת פה, וביומן, ובראש.

ובעצם, רק מחכה לסמס תשובה. לקול. לקירבה.

נחזור לנסיונתיי לישון. לילה טוב,

אני.