שינויים.

אני עובדת ברי-באר, ואז פתאום מישהי אומרת שיש אזעקה, ואז עוד אמא לילד-קטן-על-הידיים הולכת מבולבלת בקניון "יש אזעקה? יש אזעקה?", ואז עוד אנשים ועוד שמועות ומסתבר שהייתה נפילה בראשון-במרחק-יריקה-מפה, ואנשים שהיו בחוץ אומרים שהם שמעו את האזעקה של ראשון, ומסתבר שגם כמה נסציוניים הרגישו את הבום, וחברות שלי מראשון לחוצות, ואז גם אח שלי מתקשר להגיד שהיה בתל אביב והאקסית הטרייה-שלו בסדר, 

ואז הוא נקרא למילואים. אהוב יקר.

ובחדשות יש כל הזמן דיבורים על כן כניסה לעזה לא כניסה לעזה כן פגע במישהו לא פגע במישהו, וברדיו יש כל כמה דק' "נשמעה אזעקת צבע אדום בבאר שבע וביבנה ובקרית מלאכי ובעוד חצי מהארץ", והעיתונים מלאים בתמונות של פצצות וצעקות מלחמה (וגם הלוויה אחת מאוד משמחת לנו), 

והוא במילואים.

ואני, שטוענת לשמאלניות אבל בעצם לא באמת יודעת מה אני חושבת שהפיתרון, מנהלת שיחה בוערת עם ההורים על המצב ועל איך יוצאים ממנו ומבינה שיש דרכים אחרות אבל כרגע הכל נראה קצת אבוד וכרגע חייבים להיכנס בהם, ואני אומרת שאני מפחדת שזה הוא זה שהולך להיכנס בהם, ואז אמא תקיפה ואגרסיבית ואומרת שלהורים הרבה יותר קשה ומה אני מבינה בכלל כי היא חוותה מוות של אמא בגיל 14 ואבא חולה נפש בגיל 16 והתייתמה בגילי ואני אומרת לה לשתוק כי הבנתי והיא לא מפסיקה ואני אומרת שזה שאני לא אמא שלו לא אומר שאני לא יכולה לדאוג ואני כבר ממש על סף בכי והיא נרגעת ואומרת סליחה ומחבקת, ואני מתה לבכות.

זה קרוב מתמיד וכולנו צוחקים שלא יודעים בכלל איפה נס ציונה וזה בעצם מעליב שדילגו עלינו- כי הרי כל הסביבה שלנו מופצצת-

אבל בעצם מפחיד. ובעצם, אני לא רוצה לשמוע אזעקה בלייב כי אני חושבת שלא אדע מה לעשות.

ורק אחשוב על זה שהוא קרוב מתמיד לשם, לאש, לפחד, להרג. וביקש ממני שלא אהיה עצובה, ואני חייבת להיות חזקה בשבילו, כי כרגע באמת שהוא בטוח, אז אני מנסה לחייך.

הללויה.