שינויים.

מחר אתה משתחרר.

מחר אתה משתחרר, ואני לא אהיה שם. אני לא אהיה שם כדי לברך, לא אהיה שם כדי להנות מהפרי.

אני הייתי שם כשפחדת שלא ארצה קשר איתך כי אתה עדיין בצבא.

אני הייתי שם כשהתלבטת אם לחתום עוד או לא, ישבתי איתך שעות על גבי, כתבנו למה כן למה לא מה התכנונים לאחרי.

אני הייתי שם כשהודעת למפקדת שלך שאתה משתחרר בפבואר ולא חותם עוד.

אני הייתי שם כשהיא התאכזבה ממך, כשכולם התאכזבו ממך, כשהעבירו אותך דרך כל הדרגים האפשריים כדי ללחוץ עלייך להישאר עוד, 

כשגרמו לך לרצות לחתום עוד. אני הייתי שם.

הייתי שם כשאתה היית בקאנטים מכל השיחות האלה, כשהסיעו אותך עד לחיפה ועשו לך שיחות עד 2 בלילה ושברו אותך נפשית והרגשת חרא עם עצמך,

הייתי שם כשאתה לא היית בשבילי.

הייתי שם כשנאבקנו, כשרבנו, כשהיה רחוק והיה קשה, כשהרגשת שאתה מבוזבז בצבא, כשכעסת על הצבא, כשכעסו עלייך, כשהיית קנאי מדי וכשהיית צריך אותי למרות שאני הייתי צריכה אותך בעצמי. הייתי שם דרך כל הכאב וכל הקושי,

כי ידעתי שמחר אתה משתחרר. 

כי ידעתי שאני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי,

וגם אם עכשיו רחוק וקשה ומגעיל-

ב25.2 אתה משתחרר ויהיה יותר קל. אולי אני אחזור למרכז, אולי אתה תעבור לגור בצפון,

אבל נהיה יחד. נהיה יחד כלכך הרבה שלא נזכור מתי היינו רחוקים.

אבל לא. לא נתת לי את הפריוולגיה הזו.

נאבקתי כדי להיאבק. נאבקתי לשווא.

רעות מנסה להחזיק אותי, שלא אשבר, שלא אתפרק, ובעיקר בעיקר- שלא אתחרט.

אבל אני כן מתחרטת.

הלוואי שלא הייתי מתאהבת בך. הלוואי שלא הייתי מכירה אותך באותו טיול לגולן.

נתת לי המון, המון שקשה לי מאוד להרגיש ולראות בחודשיים האחרונים כי השבר שהשארת בי חד מכל הקשר כולו,

אבל מעבר לנתת- לקחת. לקחת הרבה יותר משנתת. שברת הרבה יותר משבנית.

ואני מתחרטת.

באיזשהו מקום ידעתי שאני לא מוכנה. לכל אורך הדרך.

ידעתי שהתחלתי לצאת איתך מוקדם מדי, אבל כשאמרת עוד לפני שהתחלנו משהו, "מה, בשבילך יכול לחכות חודש-חודשיים (; "- היית קצת ציני וקצת לא ואני פחדתי נורא שאאבד אותך אם תיתן לי זמן להתאבל על גלעד וגיא.

ידעתי שכששאלת אותי "אני יכול להפסיק לקרוא לך 'זו שאני יוצא איתה' ולקרוא לך חברה שלי?", שזה מוקדם לי מדי. שאני לא רוצה שתקרא לי חברה שלך, כי המחוייבות הזו מלחיצה אותי עכשיו. אבל פחדתי לאבד אותך.

ידעתי לקראת הסוף שהקשר הזה קצת אבוד, אבל נאבקתי בשיניים ועשיתי הכל כדי להשאיר אותך לצידי, כי ידעתי שאהבה כמו שלנו לא מוצאים כל יום ושעוד חודשיים אתה משתחרר ואנחנו נהיה ביחד. נהיה יחד כלכך הרבה שלא נזכור מתי היינו רחוקים.

אבל לא.

אתה החלטת, שלא.

לא דיברת איתי על זה, לא שאלת, לא אמרת שמרגיש שנאבקים סתם,

לא חיבקת תוך כדי, לא הקשבת בכלל.

החלטת, שלא.

אני כועסת עלייך שגרמת לי להתאהב בך. שגרמת לי להאמין שאתה אמרת אמת כשחזרת נון סטופ על המשפט "לא משנה מה- אני לא מוותר עלייך".

וויתרת.

וויתרת הרבה לפני שנפרדת, אחרת לא היית נשבר כלכך מהר.

ובכל זאת גרמת לי להאמין בך.

לשווא.

אז מחר אתה משתחרר, ואני לא אאחל לך מזל טוב. גם לא בהצלחה.

לא חושבת שמגיע לך.

את המאבק עשית איתי, את הניצחון קטפת לבד.