כשאני עצובה,
או מבולבלת,
אני כותבת.
גם כשאני ממש שמחה,
אבל בעיקר כשאני ממש לא.
החיים מתוסבכים. כי הם כאלה: הם מורכבים מאנשים, ואנשים זה דבר מתוסבך. הם לא צפויים, מה שמעמיד את כל הסבלנות והכוח סיבולת שלנו אל מול קשיים במבחן מתמיד.
אני חיה של שינויים, ממש. כשהכל אצלי מסודר בשגרתיות,גם אם זו שגרתיות טובה, אני מחפשת איפה אני שוברת לעצמי את השיגרה הזו,
אבל לפעמים כשהכל משתנה זה רק מבלבל את כל היומיום הזה שאמור להיות מיוצב.
כשהיומיום שלי מבולגן, אז הראש והלב מתערבבים גם הם בינהם ואז אני חושבת מחשבות מטופשות או עושה דברים מפגרים.
עכשיו אני בעיקר מלאת רגשות ופתאום בא לי לעשות צניחה חופשית וקעקוע וחושבת שזה מה שיסדיר לי את הבלאגן.
לא משנה שזה דברים שאני רוצה לעשות מלא זמן,
אבל עכשיו ממש. ממש עכשיו. זה מה שבא לי.
(גם בא לי מישהו שילטף. שיחבק כששמחה, וגם כשעצובה, וגם תמיד. חיבוקים עושים לי אושר.)
יומולדת בשישי. יעני עוד שנייה וחצי. יעני, אני אמורה כבר להתרגש.
וזה לא קורה.
אני כועסת על זה ששיר נסע לכלכך הרבה זמן. אני באמת מתגעגעת אליו.
אני רוצה גם שעינבי תחזור. אבל הפסקתי ליצור איתה קשר וזה לא יפה במיוחד.
למה כולם מתרחקים?
אני רוצה שתהיה לי חבורת חברים. זה לא נוח שאני צריכה ליצור מפגש אישי עם כל אחד מהם, אני רוצה שכולם יהיו חברים ויהיה כיףכיף.
אפשר רומנטיקה? חסרה לי כזו.
זה כיף נורא שמתחילים איתי, ואומרים לי כמה שאני בחורה מדהימה ואדירה וכו', אבל זה לא ממש עוזר לי כשהם לא נשארים.
מתישהו יגיע האחד שיראה לי למה לא הצליח עם כל השאר.
מי בא לצניחה חופשית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
