שינויים.

אני על סף דמעות.

אני על סף דמעות כי נמאס.

נמאס לי ממוות נמאס לי מהבלבול נמאס לי מזה שאין לי פיתרון.

נמאס גם לדאוג, לשמוע על עוד ועוד הרוגים, נמאס לשמוע אזעקות, נמאס לשמוע כמה שקשה לנועה שלי שבמילואים כבר חודש ומשהו, נמאס.

(אני מתה מפחד מהרגע שניר יתקשר אליי ויגיד שקרה משהו לחבר הכי טוב שלו בעזה.)

אני על סף דמעות כי קשה לי. קשה לי להכיל ולהבין הכל.

קשה לי כי החיים שלי כלכך טובים עכשיו,

ואז מלחמה. ואני לא מבינה מה לעשות איתה ואיך להתמודד איתה ואיך מפסיקים לדאוג.

לא רוצה שידברו איתי על זה לא רוצה לשמוע על זה לא רוצה לראות את זה.

הפייסבוק מפוצץ בזה, הטלוויזיה לא מפסיקה עם זה, האנשים רק מדברים על זה.

אפשר די? בבקשה?

די למלחמות די להרוגים די לפצועים די.

(אבל זה לא יסתיים לעולם. חלומות השלום של הילדה המרצניקית בתיכון נעלמו. התקווה אבדה. לא רואה סוף, פשוט לא רואה.)

ובתוך כל הפחד,

יש אושר.

אפשר שיהיה רק אותו?

לילה נפלא. רגוע. שקט.

ואוהב.

אני.