שינויים.

אני רוצה להגיד לך,

שעכשיו אני מבינה אותך.

לקח זמן, אני יודעת. יותר מדי זמן..

אבל עכשיו,

מבינה.

מבינה איך הרגשת, שלא קיבלתי אותך.

לא באמת, לא כמו שאתה.

אני מבינה איזה כאב זה לאהוב, לאהוב באמת ומכל הלב,

אבל להרגיש שהצד השני לא רואה אותך, מקבל אותך, אוהב אותך בזכות מי שאתה.

כולנו מחפשים את הדמיון. את הקל, הקליל, הכיפי. כולנו מחפשים שיאהבו אותנו בדיוק איך שאנחנו,

ושהצד השני יהיה כל ההשלמת חוסרים וצרכים.

(ובסוגריים אוסיף- שיש לנו מהילדות)

ומה קורה כשאין? כשאין מענה לציפיות המדוייקות מדי שיש לנו בראש?

כשהצד השני הוא- הוא, ואנחנו- אנחנו, ולפעמים זה מתנגש,

ובכל זאת אוהבים.

אוהבים את הטוב.

ופה טמון הקושי. אוהבים את הטוב. 

את הרע לא אוהבים. לא מקבלים. מנסים לשנות, לשפר..

ולאהוב את הרע זו מילה גדולה, זה אולי לא אפשרי,

אבל להבין שהרע הוא חלק ממכלול שהוא אדם,

אדם שאנו אוהבים-

זה הפיתרון מבחינתי. 

להבין שהרע שבך הוא חלק מהירין שאתה-

להבין שאני אוהבת אותך גם אם אתה מכעיס אותי,

גם אם חושב שונה ממני,

גם אם סותר אותי.

(אך אם תסטור לי- תדע שזה קו אדום.)

ניר,

אני מצטערת. שלא מצאנו את הכוחות לקבל.

אבל יודעת שנתת לי שיעורים חשובים לחיים,

ונתת לי אהבה עוצמתית. ועל זה אני מודה לך.

יקירי, אהובי-

עכשיו זו הדרך שלנו. ללמוד לקבל, לעזור לשני לקבל אותנו.

ואם לא תבין את מהות הפשרה,

את עוצמת האהבה, וחשיבות הקבלה-

אנחנו נמצא את דרכינו שונות.

אבל, אולי פשוט עלינו לנסות?

אתה יפה כל כך,

מבפנים ומבחוץ.

אני אוהבת אותך,

ועליי להבין שזה כל מה שחשוב.

וגם אתה.