שינויים.

אתה יודע למה אףפעם לא אהבת ככה?

למה פתאום, מאז כיתה ט'- ששם גם כך הכל קיצוני- לא חווית פרפרים כמו עכשיו?

כי אני אדירה.

כן, טוב,

אבל למה אני אדירה?

כי אני חיה. אני חיה את הכל וכל הזמן.

הרבה מהאנשים חיים על סקאלת האמצע.

וזה אחלה, בשבילם.

אני לא יכולה לחיות על סקאלת האמצע.

כשכיף אצלם, אז זה נחמד.

וכשעצוב, אז זה באסה.

נא-אה. אצלי לא.

כשכיף- אז זה מדהים. זה מטורף. זה לצרוח מאושר.

כשעצוב- אז זה רע. זה כואב. זה בכי.

למה שלא אחיה ככה, בעצם? למה אני צריכה להרגיש לא בסדר על זה שיש לי עוצמות רגשיות מטורפות?

החיים מטורפים.

כשקשה, אז קשה. אני מרגישה את זה. אני בתוך זה. והחיים פאקינג קשים לפעמים.

חבר שלי העליב אותי, אז אני נעלבת. אנסו אותי בגיל 15, אז זה כואב. רציתי לקבל משהו מסוים ולא קיבלתי, אז זה מבאס. 

וכשמדהים, אז מדהים.

זה כזה כיף שיש שמש בשמיים, והיא מחממת ונעימה. זה כזה כיף שרציתי לרזות והצלחתי, ואני אשכרה נהנית מספורט. זה אדיר שבא לי יוגורט ויש לי את הכסף לקנות אותו. זה כלכך אדיר שבא לי לבכות. ובאמת, עכשיו יש לי דמעות בעיניים. 

כי אני אוהבת את החיים האלה, אני באמת אוהבת אותם.

אני לא מטאטא שום כאב מתחת לשטיח, כי כאב צריך שיחושו אותו.

אני לא מפסידה אף יופי בעולם הזה, כי יש כל כך הרבה ממנו וחבל להפסיד.

כן, העוצמות הרגשיות שלי הן לא "בנורמה". וטוב שכך. 

יש לך פרפרים של ילד בן 15 כי אתה נמצא עם מישהי שרואה את החיים מאותה נק' מבט- של ילדה בת 15. ואני אומרת את זה במובן הכי נהדר שיש. הכל קיצוני אצלי, והלוואי שיותר היו ככה.

כן, הכאב קשה. הוא בלתי נסבל לפעמים. אבל החיים הם בלתי נסבלים לפעמים,

היופי בי הוא שאני יודעת שזה לפעמים.

פעם כתבתי, ואני לוקחת איתי את זה מאז-

"כאב רק צריך שיחושו אותו. ואז, כשהוא בשיא עוצמתו- הוא עוזב".

וזה בדיוק זה. כאב צריך שיחושו אותו. הוא צריך שבאמת, לעומק, נחוש אותו. נדע שכאב הוא כואב. ואז, אחרי שבכיתי מספיק, וצרחתי מספיק, הוא פשוט עוזב. ואז אני מבינה כמה החיים האלה נפלאים, שכאבים עוברים, ויש שמש בשמיים, וציפורים מצייצות ויש מוזיקה. כמה נפלאה היא מוזיקה.

אני לא יושבת "רגיל" בכיתה. לא מסוגלת. גם עכשיו, הרגליים מקופלות על הכסא וסביר להניח שעוד דקה אחליף תנוחה.

אני לא מחליקה הערות מגעילות מצד אנשים שאני אוהבת, ואני לא מתייחסת לשמש כמשהו שהוא מה בכך.

אני חיה. דרך כל החושים. 

ואין בי שומדבר רגיל.

ואתה לא מבין כמה מדהים זה להבין את זה.

במשך כל תקופת החטיבה שלי,

ראיתי בעצמי נורמלית מדי. ממוצעת כזו. עם כמות ממוצעת של חברים,

עם ציונים ממוצעים,

יופי ממוצע,

חוכמה ממוצעת. הכל אצלי הרגיש בדיוק באמצע.

ואז באמצע ט' ככה, הייתה לי התמוטטות עצבים. נמאס לי, נמאס לי להיות זו שמקשיבה לכולם

ודואגת לכולם

בלי שאף אחד דואג לה.

בתקופה ההיא היו לי חברות מתוסבכות יותר ממני, וזה לא נתן לי שום מקום להיות מתוסבכת בעצמי.

ואז, בתיכון,

הרגשתי שאף אחד לא מכיל אותי.

כי ההורים שלי אמרו לי בלי סוף "די לעשות לנו הצגות"

והפסיכולוגית שלי אמרה לי, אחרי שסיפרתי לה שהופשטתי ואויימתי בחדר שלי, במיטה שלי, "לפחות זה לא אונס",

והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. לא יודע מה אני עוברת.

ורק בכיתה י' התחלתי ללכת עם שיער פזור, כי עד אז שנאתי אותו עד עמקי נשמתי,

ורק בכיתה יא' התחלתי ללכת עם בגדים שאשכרה מחמיאים לי, כי ראיתי שמעילים שחורים ארוכים ומלא פוזה אולי לא בשבילי.

ורק בגיל 21 שמעתי "זה כן היה אונס"

ורק בגיל 23 הבנתי כמה שזה מדהים להיות אני.

ואתה, אתה לרגע השכחת לי. נתתי לך להשכיח לי.

אני אוהבת את השמש. אני אוהבת את הים. אני אוהבת את זה שאני יכולה לקנות לעצמי יוגורט. אני אוהבת את זה שיש מוזיקה בעולם הזה. אני אוהבת את זה שאני יודעת לבשל. אני אוהבת לאכול. אני אוהבת לעשות ספורט. אני אוהבת את החברות שלי, ואפילו את המשפחה שלי- אוהבת בעיקר את זה שאני כבר לא שונאת את אמא שלי. אני אוהבת את החיים האלה, ואני אוהבת את עצמי על זה שאני רואה כמה שהחיים האלה מטורפים. שאני רואה יופי בשמש, ובציפורים, ובמוזיקה, ובכל הדברים הגדולים והקטנים כאחד- כי בתכלס כולם גדולים.

אתה, ואתה ממש לא היחיד, רואה בי משהו שצריך לתקן. זורק לי משפטים כמו "את בנאדם קשה" ו"את לא היחידה עם עוצמות כאלה, את יודעת. את יכולה להשתנות. אפשר להתמודד עם זה". בפן הזה- אין בי שומדבר שצריך לתקנו.

יש לך איזו תבנית מסויימת עליי. על זה שאני לא ספונטנית, שאני לא זורמת, שאני נוקשה מדי, שאני עצבנית מדי.

אבל מי שחי בתבנית זה אתה, ולא אני. אתה חי בתבנית של "מי היא טל" שאתה לא יכול לראות כבר שומדבר אחר.

מי שהיה לה את האומץ לעמוד מול המטריד שלה זו אני. היה לי גם את האומץ לעמוד מול כל עם ישראל ולהגיד "אני הוטרדתי מינית". היה לי גם את האומץ לקפוץ למעיין בגולן ב7 בבוקר, כשמסביבי יושבים גברים שכל אחד יותר מפחד מהשני. היה לי גם את האומץ והספונטניות להתפשט ולהיכנס לים באמצע הלילה איתך. הייתה בי את הזרימה לא להתבאס כשנתקענו עם פנצ'ר ונהרסו לנו כל התוכניות וחם ושעות ששומדבר לא זז ומלא כסף, או לנסוע למסיבת טבע בקיסריה באמצע הלילה. יש בי את הזרימה של לרקוד יחפה במשך 3 ימים במדבר, בין אם זה עם מישהו ובין אם אני לבד. הייתה בי את הזרימה לראות בנות של "הרא-קרישנא" ולהצטרף אליהן לריקודים באמצע ת"א. הייתה בי את הספונטניות שאם אני רוצה ללכת להופעה- אלך אליה. אף אחד לא רצה לבוא, אז קניתי כרטיס לעצמי. ולא היה לי איך להגיע, אז פשוט ביקשתי טרמפ מאיזה מישהו שפעם בקושי הכרתי. ונהניתי הכי בעולם.

יש בי את כל אותם דברים שאתה כל כך מתאמץ לראות שאין לי.

למה?

כי אני אדירה. אני חיה, עד קצות האצבעות. כל חוויה. כל הליכה בת"א עם המשקפי שמש החדשות שלי והגוף המדהים שלי שעובדת קשה עבורו, כל כאב וקושי- אני חיה. ואין אחד בלי השני. לא יהיה לי את האושר הנפלא הזה בלי שיהיה לי את הכאב הנוראי הזה.

יש אנשים שחיים בסקאלה של אמצע.

לא אני.

ושתדע, שאתה הבנזוג שגרם לי הכי הרבה להרגיש שאני לא בסדר.

ולא, זו לא אשמתי. מי שהופך את המוגבל למוגבל- זו החברה שלא מנגישה לו את הסביבה.

אני מדהימה במי שאני. אני מדהימה בזה שכואב לי על כל אדם שנאנס, ועל כל חיה שסובלת, ועל כל עדה שמקבלת יחס אחר- רק כי היא יותר כהה. ואני מודעת לזה, ולכן לא אכנס לוויכוח על צמחונות, ולא אראה חדשות. כי לא אוכל להכיל. כי הכאב הזה גדול מדי עבורי.

אבל כשכואב לי? אני לא רוצה לשמוע "תתמודדי לבד, את לא ילדה" או "את בנאדם קשה".

אני רוצה לשמוע שזה בסדר שכואב לי. שזה מוצדק. ושאם עכשיו כואב לי, אז יהיה מי שיחבק. כי ככה תומכים אחד בשני.

מעולם לא ניסית,

אבל שתדע שממש קל לשמח אותי.

כל מה שראית בי זה "מעברים רגשיים מהירים מדי שאי אפשר להתמודד איתם",

ומעולם לא ראית איך זה יכול להיות נפלא לכולם שרק תחבק

ותביא נשיקה איפה שכואב (שזה גם בחזה, אבל גם בעיניים. כי שורף להן לבכות),

ותהיה שם. ואני אדע שאתה שם,

ואז כבר לא יכאב.

מעולם לא ניצלת את המעברים המהירים שלי לחיוב.

אני לא סובלת מהמעברים הרגשיים המהירים שלי,

אני גם לא סובלת מהעוצמות הרגשיות שלי.

אני סובלת כשכואב לי, כן. וככה צריך. ואני לא דכאונית, ואני לא בנאדם קשה,

אני בנאדם שמרגיש.

וכשמפסיק לכאוב, אז מפסיק לכאוב.

ואז אני בוכה- אבל הפעם מאושר. ואני עפה לשמיים ורוצה לקחת איתי את כל מי שרק יכולה.

אני לא חושבת שאתה לא מרגיש,

אבל אני כן חושבת שאתה לא רגיש.

אתה מרגיש מלא. כשאתה אוהב, כשאתה כועס, כשאתה שמח. זה יוצא ממך.

אבל אתה לא יודע להרגיש, וזו הבעיה.

זה יוצא לך בארס. ואני חושבת שמעולם לא למדת איך לבטא רגשות כמו שצריך.

וזה מובן. מהשניה שהתחלת לדבר על המשפחה שלך זה היה מובן.

הבעיה היא,

שמעולם לא טיפלת בזה.

אין שומדבר לא בסדר בך.

בדיוק כמו שאין שומדבר לא בסדר בי.

הדבר היחיד שדורש תיקון זה, שתבין שיש צורך בעזרה. אתה לא יכול לגדול בצל אלימות,

ולאבד אחות,

ולכעוס על כל העולם

ולהגיד שהכל בסדר.

כמו שאני לא יכולה להגיד שאני מדהימה,

ואז לתת לבחור אחד להרוס לי את כל הביטחון העצמי,

וליפול למלכודת הקורבן שלי,

ולהגיד שהכל בסדר.

כי זה לא.

אני אוהבת אותך, ומתגעגעת בטירוף,

ויש משהו נורא פנטזיונרי בלחזור אלייך ולהשלים מתישהו את כל החלומות המשותפים שלנו-

אבל זה לא יכול לקרות לפני שתבין שאתה מתוסבך. ואתה צריך עזרה.

ולהיות עם מישהי שחיה את החיים במלואם זו מתנה,

ולא קללה.

אני קמה. אני פייטרית. אני טורפת את החיים האלה גם כשאין לי כח.

אני מדברת על מה שקשה לי,

אני עוזרת לעצמי ונותנת לאחרים לעזור לי- כדי שלא אפול. או כדי לנקות את הפצעים.

(כי לפעמים נופלים, גם אם מנסים שלא. וזה בסדר ליפול. משם רק לומדים)

אני מעולם לא הפסקתי ואףפעם לא אפסיק להיות בתהליך.

ובתכלס,

מה הם החיים בלי מעט דרמה?.

החיים הם כאן כדי לטרוף אותם,

אני פשוט מנצלת את זה עד הסוף.