שינויים.

אני רוצה לבקש ממך להצטרף.

אהיה מאוד משכנעת,

מבטיחה.

כמה כיף יהיה לטייל יחדיו,

וכמה שנדע גם לפרגן ולקחת קצת נפרד,

ונכיר אנשים ונלמד לאהוב.

אני רוצה לבקש ממך להצטרף,

אבל לא להכל.

אתה תבין ותקבל,

ותצטרף.

ויהיה לנו כיף,

ונלמד לאהוב.

עולות לי דמעות מהרגע הזה. מיום שלישי הזה, שאדע שזהו. זהו אנחנו, זהו בכלל. לי יהיה ברור שלא יהיה שומדבר כשאחזור, ואתה אפילו לא תנדוד במחשבותייך עד לשם. 

(זה כבר בכי של ממש ו.

אני מרגישה שאסור לשתף)

(אבל מזה אסור, כוסעמק. אני לא בנאדם של אסור. אני בנאדם של עשייה למרות כל הפחדים.

זו אני.

ואתה?)

שלישי הזה. שיהיה מהול בכל כך הרבה עצב בגלל דבר שאמור להיות כלכך משמח. 

אני אקח את הדברים שלי, ואסע. אגיד ביי לתקופה הירושלמית, אגיד ביי לך, ולאחר יומיים אגיד ביי לארץ ו,

אטוס.

משאירה אותך ואת כל מה שיכולנו להיות מאחור.

וזה העניין, זו התחושה החזקה נורא שלא היית נותן לעצמך להיות איתי בכלל אילולא הייתי טסה. זה בכלל לא משנה אם זה אתה והפחדים שלך, או חוסר עניין אמיתי. זה פשוט לא היה.

.. ואולי זה היה מקל על כל העניין.

אבל אנחנו לא חיים בעולם של "אילו".

ואני טסה.

אמל;ק:

אני טסה, ואתה לא.

אני עצובה מהמחשבה על לעזוב אותך,

ואתה

כנראה

לא.

אולי בכל זאת תצטרף?