שינויים.

עובר עליי שבוע עצוב,

ואני מרגישה לבד.

כל פעם שיש שיר שמזכיר לי משהו,

הוא מזכיר לי אותך.

געגוע למי שהיית עבורי, למי שחשבתי שתוכל להיות לנצח.

היום הפגנתי וצעקתי בקול גדול עבור קולן של נשים אחרות,

שלא יכולות לצעוק עוד.

אני צועקת עבור קולן של נשים אחרות כדרך חיים,

מקווה לתת ליותר ויותר נשים את הכוחות למצוא את קולן.

ולפעמים אני מרגישה שאני מאבדת את שלי.

לא כתהליך סותר או נוגד,

פשוט כמשהו שמפתיע אותי בהשוואה.

עצרתי אותך אתמול, והקשבת. וחיבקת, ואולי אפילו הבנת,

אבל זה לא הספיק לי.

זה לא הספיק לי כי רציתי שתישאר ותאהב, ולא יכולתי לשתף אותך בזה כי אנחנו..

אנחנו לעולם לא נאהב. ויש בך חלקים שאני אפילו לא רוצה לאהוב,

שלא קשורים בכלל בדת שלך.

אבל אתמול התחשק לי שתחבק כל הלילה, עד שארדם,

ואדע שזה בסדר לשתוק ולהרגיש אישה מוגנת בידי גבר.

הכי סטריאוטיפי שיש,

הכי חברתי פטריארכלי.

וזה מה שרציתי. 

נמאס לי לכאוב את היותי אישה.