שינויים.

אני אגיד שהנה אני ממשיכה לעבור מפרידה לפרידה,

והוא יגיד שזה דווקא נראה שאני עוברת ממערכת יחסים אחת למשנהה.

ובהסתכלות לאחור- בזמנו זה קצת חייך אותי,

אבל עכשיו זה פשוט עושה רע. כי זה לא משנה את העובדה ששומדבר לא נשאר יציב. 

דורון סיים איתי לפני שהספקתי להחליט סופית שאני צריכה לסיים איתו,

והכל בגלל שהוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת. ולא יכול למקבל.

והוא עשה את זה בצורה כלכך מקסימה, ורק דיבר על כמה נוח לו וטוב לו ולא משנה שמעולם לא הייתה בינינו מחויבות-

הוא לא יכול למקבל. והוא רוצה להמשיך לחוות ולראות ובלהבלה.

הילד בן 30 (ו2 כמעט) ועוד לא התבגר.

ודווקא בגלל שהוא היה כלכך מקסים, והיה כלכך טוב בתקופה הזו,

הכאב יותר גדול.

לעומת אהרון יקירי,

שניסיתי לעשות את זה הכי יפה שיש-

והגיב אליי כמו חתיכת דוש. 

("סליחה אם אני התקפי, אבל היחס שלך דרש את זה".

אזהרת אונס- "את דרשת את זה". וואלה. )

ואז, אחרי דורון ועוד קצת בכי, 

הנערות שלי הוכיחו את היותן נערות ללא טיפת מחויבות,

ואז מחזור סיוטי

והלופ המזעזע של השבועות האחרונים מרגיש כאילו תופס תפנית גרועה יותר מרגע לרגע.

בא לי למות, בגדול. בא לי למות ושלא אהיה חייבת כלום לאף אחד,

ושהעולם יעצור וייתן לי פשוט למות בשקט. 

לילות וימים שאני מוצאת את עצמי פשוט מתפרקת בלי קשר לכלום,

לא יודעת במה להיאחז ואיך לגרום לעצמי להתרומם.

(עוד בום קטן- חלמתי שחוזרת לאריאל. והיה בזה משהו נוח וטוב.

במציאות זה לעולם לא יקרה, אבל התעוררתי בהרגשת בית. שנהרסה כליל לאחר שנזכרתי מיהו אריאל של עכשיו,

באיזו מציאות אני חיה,

וכאבי מחזור)