יש לי הרבה מה להגיד ולספר;
בין אם זה החששות מהמכינה, בין אם זה ההופעה הנהדרת להפליא של דפנה והעוגיות, בין אם זה הסופרלנד, או יפו, או ירושלים.
יש לי גם לספר על סיום התיכון, ובכלל כל תקופת הלימודים הארוכה הזו. יש לי לספר על הרבה מעבר ל"לא הלכתי לנשף סיום שלי".
לא רוצה לספר על דבר מכך.
נראהלי שכלל לא רוצה לספר.
התחשק לי לכתוב, פשוט כך.
מה שייצא ייצא.
כבר כמה פעמים שחשבתי על הבלוג, ועל כך שהפוסט האחרון מדבר על אילת, ושבעצם- מאז שחזרנו מאילת רעות ואני- לא דיברתי איתה. וזו הרי רעות, והרי אני לא רגילה לא לדבר איתה זמן רב כלכך.
נעמה התקשרה אליי היום, אמרה שהתרחקנו השנה וחבל לה על כך (השנה?). היא רוצה שניפגש.
היום ראיתי את אבא של אושרית, וחשבתי על זה שמלא זמן לא דיברנו או התראינו, ושהיא חוזרת השבוע ואני אפילו לא יודעת בדיוק מתי.
היום גם גיליתי שיונתן ביטל את המרתון מחזמרים.
אנשים מתבטלים לי.
העתיד מפחיד לי.
ותפסיקו להגיד שנשמור על קשר.
מאילת ועד צפת.
אני חושבת שניצלנו ועוד ננצל את החופש כראוי.
והכראוי, מותק, נחשב רק בעינינו.
אני באמת רוצה לדבר ולספר על כל הנ"ל ההתחלתי. אך כנראה שלא עכשיו.
היה כיף.
היה מפחיד.
יהיה כיף.
יהיה מפחיד.
להתראות בינתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
