שינויים.

אני אגיד שהנה אני ממשיכה לעבור מפרידה לפרידה,

והוא יגיד שזה דווקא נראה שאני עוברת ממערכת יחסים אחת למשנהה.

ובהסתכלות לאחור- בזמנו זה קצת חייך אותי,

אבל עכשיו זה פשוט עושה רע. כי זה לא משנה את העובדה ששומדבר לא נשאר יציב. 

דורון סיים איתי לפני שהספקתי להחליט סופית שאני צריכה לסיים איתו,

והכל בגלל שהוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת. ולא יכול למקבל.

והוא עשה את זה בצורה כלכך מקסימה, ורק דיבר על כמה נוח לו וטוב לו ולא משנה שמעולם לא הייתה בינינו מחויבות-

הוא לא יכול למקבל. והוא רוצה להמשיך לחוות ולראות ובלהבלה.

הילד בן 30 (ו2 כמעט) ועוד לא התבגר.

ודווקא בגלל שהוא היה כלכך מקסים, והיה כלכך טוב בתקופה הזו,

הכאב יותר גדול.

לעומת אהרון יקירי,

שניסיתי לעשות את זה הכי יפה שיש-

והגיב אליי כמו חתיכת דוש. 

("סליחה אם אני התקפי, אבל היחס שלך דרש את זה".

אזהרת אונס- "את דרשת את זה". וואלה. )

ואז, אחרי דורון ועוד קצת בכי, 

הנערות שלי הוכיחו את היותן נערות ללא טיפת מחויבות,

ואז מחזור סיוטי

והלופ המזעזע של השבועות האחרונים מרגיש כאילו תופס תפנית גרועה יותר מרגע לרגע.

בא לי למות, בגדול. בא לי למות ושלא אהיה חייבת כלום לאף אחד,

ושהעולם יעצור וייתן לי פשוט למות בשקט. 

לילות וימים שאני מוצאת את עצמי פשוט מתפרקת בלי קשר לכלום,

לא יודעת במה להיאחז ואיך לגרום לעצמי להתרומם.

(עוד בום קטן- חלמתי שחוזרת לאריאל. והיה בזה משהו נוח וטוב.

במציאות זה לעולם לא יקרה, אבל התעוררתי בהרגשת בית. שנהרסה כליל לאחר שנזכרתי מיהו אריאל של עכשיו,

באיזו מציאות אני חיה,

וכאבי מחזור)

עובר עליי שבוע עצוב,

ואני מרגישה לבד.

כל פעם שיש שיר שמזכיר לי משהו,

הוא מזכיר לי אותך.

געגוע למי שהיית עבורי, למי שחשבתי שתוכל להיות לנצח.

היום הפגנתי וצעקתי בקול גדול עבור קולן של נשים אחרות,

שלא יכולות לצעוק עוד.

אני צועקת עבור קולן של נשים אחרות כדרך חיים,

מקווה לתת ליותר ויותר נשים את הכוחות למצוא את קולן.

ולפעמים אני מרגישה שאני מאבדת את שלי.

לא כתהליך סותר או נוגד,

פשוט כמשהו שמפתיע אותי בהשוואה.

עצרתי אותך אתמול, והקשבת. וחיבקת, ואולי אפילו הבנת,

אבל זה לא הספיק לי.

זה לא הספיק לי כי רציתי שתישאר ותאהב, ולא יכולתי לשתף אותך בזה כי אנחנו..

אנחנו לעולם לא נאהב. ויש בך חלקים שאני אפילו לא רוצה לאהוב,

שלא קשורים בכלל בדת שלך.

אבל אתמול התחשק לי שתחבק כל הלילה, עד שארדם,

ואדע שזה בסדר לשתוק ולהרגיש אישה מוגנת בידי גבר.

הכי סטריאוטיפי שיש,

הכי חברתי פטריארכלי.

וזה מה שרציתי. 

נמאס לי לכאוב את היותי אישה.

הרבה זמן לא הייתי כאן.

הבית הנפשי הפך לבית פיזי,

ויש לנו דירה מקסימה שהיא רק של שנינו.

ולפעמים זה קשה.

זה גם מדהים, וכיף,

אבל לא רק.

כי יש ציפיות לשנינו שהן לא אותן ציפיות-

אחד מהשני, ומאיך שהמקום הזה צריך ורצוי שייבנה.

ואני עוברת כלכך הרבה דברים שאין בי כח לפעמים להכיל,

וזה מרגיש שהחיים הם יותרמדי.

עם הלימודים האלה, שפתאום הפכו לשלי. פתאום אני סטודנטית,

ולומדת למבחן הפסיכוטכני המטופש הזה (כל הזמן מהדהד לי המשפט המטומטם של מנהלת הרישום ללימודים "יכולת לעשות פסיכומטרי, אבל בחרת שלא, אז הנה.." או משהו כזה, שגרם לי להרגיש כזו קטנה וטיפשה על זה שלא רציתי או ראיתי לנכון לעשות פסיכומטרי. מי היא בכלל שתבקר את הבחירות שלי?), ונתקלת במכשולים מחשבתיים שלא הייתי צריכה להיתקל בהם במשך שנים.

והקורס..וואו. כל החשיבה שלי מתעצבת מחדש, 

וזה למרות שכבר הייתה לי דעה על הטרדות מיניות וכל החברה הדפוקה שבה אנו חיים..

הכל נעשה אקסטרימי יותר, קשה יותר, עצוב יותר, מפחיד יותר.

לומדת דברים שקשה להכיל,

ונתקלת בבנזוג הגברי שלי במקומות שלא ידעתי שיש בו.

הוא לא ידע שיש בו.

כוחניות כזו או אחרת,

מגעילות כזו או אחרת,

ואני פתאום שונאת ונגעלת ממנו בו זמנית.

משהו בו עוד פרימטיבי דוחה,

ואני מתקשה להכיל.

מתקשה להכיל שכל העולם אדיוט,

אבל גם הוא.

וההורים לא כאן. הם לא כאן כבר כמה זמן,

ויחזרו רק עוד כמה זמן,

ואני זקוקה להם.

אני זקוקה לאהבה ללא תנאים הזו שקיימת רק איתם,

ולמקום הזה שהוא בית גם כשקשה.

להכיל את כל מה שחווה גם בלי מילים,

אלא רק חיבוק. ואוכל טוב, כי זה מה שהורים עושים-

מאכילים את דרכנו אל האושר.

ואני לא יכולה לשתף אותם בכמה שהם חסרים לי, כי הם נהנים בעולם אחר עכשיו,

באווירה שהיא כלכך רחוקה מלהיות שגרתית,

שאין טעם. אין טעם לבכות להם ממרחק של אלפי ק"מ.

אני זקוקה לחופש מעצמי..

וזה החופש היחיד שלא ניתן להשיג.

אפשר רק חיבוק ללא תנאים.

ללא הגבלת זמן, או מחשבות על מיניות או כעסים.

חיבוק שיחזיק אותי,

שלא אפול.