החיים האלו מלאים.
פשוט מלאים.
הכל כלכך דינמי, מפחיד, מפתיע, מרגש.
אני אוהבת את האנרגיות שלי, ואני באמת חושבת שזכיתי לראות את היופי של החיים האלה בצורה בה רבים אחרים לא מצליחים,
אבל לפעמים
ורק לפעמים
זה פשוט יותר מדי מלהכיל.
גם את הטוב. גם את הטוב.
ואני צוחקת עם דמעות, כי זה בעיות של עשירים. "טוב לי מדי".
אני פשוט בוכה, וזה עובר. ככה.
אחד המשפטים החזקים שאני זוכרת מערב הירוק המשנה חיים,
זה "הנפש לא יכולה להכיל יותר אז הגוף צורח". ובחיי, כמה שצרחתי.
אני פתאום תוהה אם תמיד היה לי מנעד רגשי כלכך גדול, או שזה התפתח איכשהו בשנות ההתבגרות שלי.
אני חושבת שהרבה מולד. אני לא זוכרת אותי כילדה מן הסתם (או שלא), אבל אני חושבת שגם הייתי נערה סופר רגישה. לטוב ולרע.
"הפסיכולוגית".
עד ההתפרקות. כיתה ח'-ט',
הבית ריק,
ואני מנסה לתפור את הדרגות של אחי למעיל הצבאי הסופר עבה שלו ולא מצליחה והמחט נשברת וסעמק.
והתפרקתי. לחלוטין. בכיתי שעות.
וזה הרי ברור שזה לא בגלל שבירה של מחט.
משהו נשבר שם באותו ערב ו,
לא חזר להתאחות. וטוב שכך. הייתי צריכה להישבר עמ לעשות מהלך, שינוי.
כמה פעמים בחיים זה קורה, שצריך להישבר כדי להיבנות.
(בחיים שלי לפחות)
בחיים שלי לפחות.
אולי זה מנגנון מפגר. הלימודים גם עולים לי, בשבירה טוטאלית.
אבל זה בכלל התחיל מזה שהחיים מלאים.
הופעת רדיוהד העלתה לי הכל. כמה עוצמה, שבכיתי.
כמה חוויות מטורפות, קשות, מדהימות, בונות, דפוקות..
כמה.
מעניין אם כל חיי ייראו כאילו הכל הוא הדבר הכי חשוב/קשה/מדהים שיש.
פאק, אני הולכת לחנוק את הילדים שלי באהבה.
הו וול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
