אני שונאת את התחושות האלו שהמילים שלך יוצרות בי.
אני לא מבינה מה היה ואיך זה נגמר ולמה הלב שלי מסרב להבין כל פעם מחדש שרגשות עוברים. וזהו. אין טעם לחפור בעובדה הזאת, אין טעם לנסות לסדר לעצמי אהבה בלתי נגמרת. אנשים באים והולכים, איתם הלב משנה רגשות שוב ושוב ומתרגלים להכל.
ככה זה, אין טעם.
כבר שנה שאתה עולה לי במחשבות פה ושם.
אין כמעט פעם שאנחנו לא נפגשים ואני לא תוהה אחרי איך זה שנתקענו בסקס מזדמן. זה לא מה שהיה אמור להיות, יש בנו פוטנציאל לכלכך הרבה יותר.
אוף.
יום השואה הזה עיצבן אותי. אני לא מבינה איך טקס של חצי שעה עם אנשים שאת מרביתם אני לא מכירה, שאחריו היה טיול וכל מיני השתלמויות של החברה- אמורים לכבד את היום הזה. כוסעמק, אפילו לא קלטתי שהיום יום השואה. גם ככה אני לא מתעסקת יותר מדי בזכר השואה ביום-יום שלי, אז אי אפשר לפחות להקדיש יום אחד נורמלי לזכרם? דור אבוד.
ולא משנה שהיה מעניין. זה לא לעניין וזה מעצבן אותי.
לא להאמין, אבל הזמן בכל זאת עובר. והיה לי שבוע מדהים, עם טיול נהדר- נהנתי בכל שנייה, השקעתי את כל כולי, למדתי ולימדתי, גיבשתי וגרפתי מחמאות. חניכים אפילו באו אליי בסוף, אחרי השיחת סיכום הנהדרת, באופן אישי והודו לי. אין, בשביל זה אני חיה.
אני חושבת שלמרות המותשות הפיזית והנפשית מהתפקיד, אני אתגעגע להדרכה. יש בזה כלכך הרבה.
והנה, כבר ה19 לאפריל. עוד חודשיים וחצי פלוס-מינוס אני משתחררת, ויוצאת לחיים האמיתיים עם החלומות שלי. זה מרגש, אבל פתאום כלכך קרוב. לפעמים קרוב עצוב ולפעמים קרוב שמח. אתגעגע למקום הזה, אני יודעת. כי חוויות קשות הן עדיין חוויות, וחוויתי כלכך הרבה טוב ורע בשנתיים האחרונות, במקום היפהפייה הזה שמילא לי בית בשנתיים האחרונות.
בברכת סעמק הגיע קיץ תיזהרו לכם (נשרפתי קשות ברגליים.. ><" ),
אני.