שינויים.

אז מכירים את זה שדייטינג זה מביך ונמאס?

ככה.

הייתי בדייטים, נמאס לי מדייטים, סיימתי.

והיה לי את דורון ואז גיא ואז איציק.

היה לי כיף היחס.

היה לי מדהים הסקס עם דורון. בואו נודה לאלוהי הדורון.

ואחרי זמן מה, נאלצתי להודות בפני עצמי שאני לא באמת הייתי מוכנה להכניס מישהו לחיי.

אז הפסקתי לחפש. 

ועכשיו, כמעט עמדתי ביעד שלי. אמרתי שעד היומולדת לא יוצאת לדייטים.

הי, אולי זה עוד יקרה בקצב הזה. בכל זאת נשארו רק שבועיים. 

אבל עכשיו,

אני רוצה. אני רוצה להחזיק ידיים ולשמוע על חייו. 

אני רוצה להיות מנושקת. ואהובה. 

חסר לי להיות מנושקת בעורף, בדיוק בנקודה בין אינטימי לתשוקה.

בודד לי. 

אפילו יזיז מחמד אין לי. 

דברים שמשמחים אותי;

החברים שלי. הם שם כשאני צריכה אותם, והם אוהבים אוהבים אותי מלא. וזה חשוב.

המשפחה שלי. עם כל הקשיים, הריבים, הריחוק מאחי- אני מרגישה שעשיתי איתם דרך כלכך ארוכה וטובה, ואני במקום ממש טוב איתם.

העובדה שאני משקיעה באימונים, ורואה תוצאות, ומאמינה שרק אמשיך לראות.

אוכל טעים. גם לאכול אותו, וגם לבשל אותו. ולשמחתי יש לי כישרון גדול בבישול (:

היכולת שלי לראות אושר בדברים הקטנים.

המרוצה שלי אחר חלומות, שלא נעצרת מפחדים.

מוזיקה. ותכלס, יש כלכך הרבה סגנונות כיפיים. לא משנה כמה תרדו על המוזיקה המודרנית.

ים. אני פאקינג גרה ליד הים. צריכה לנצל את זה בכל רגע שעוד גרה כאן.

האפשרויות האינסופיות של החיים האלה- לטייל פה, שם, לעבוד בזה, לעבוד בזה, לפגוש אנשים. החיים האלה מלאים בהפתעות, הרבה מהן חיוביות.

וואו, איזה כיף שעשיתי את הפוסט הזה. החלטה נכונה.

הכל מסתדר בסוף,

גם אם כרגע הכל כואב.

בסוף כאב עובר.

תודה לחיים האלה.

long time no see..

אולי כי יש שבירה בגן עדן הפרטי שלי. אולי כי אין לי כח יותר להתמודד עם כל מה שעובר עליי. אולי כי אין לי כח, נקודה.

נפרדנו. נפרדתי ממנו, ליתר דיוק.לפני שבוע ויום. ולזכותו ייאמר שהוא נלחם כהוגן מאז. וזה מקסים, אבל זה קשה. אני מבולבלת.

וכל המעבר-לגולן-בספטמבר גם נראה כאילו הוא קצת מתפקשש בגלל הלימודים של רעות. בגלל רעות. שוב, ממשיכה לאכזב.

(החברה הכי טובה והחבר במלחמה נגדי.)

ואני חולה כבר שבוע (כן,חליתי יום אחרי הפרידה. מה פרויד היה אומר על זה?) ונמצאת בבית ההורים בגלל זה ודי מתחרפנת באופן כללי מהשיעמום ומהקושי הפיזי. והנפשי.

ועוד אמא שלי דאגה להרצות לי על למה חשוב ללמוד. לא עכשיו, ושאלמד -רק- מה שאוהבת, אבל שאלך ללמוד. אני שונאת את המסלול הזה. את הפסיכומטרי באלפי שקלים ומאמצים-אוניברסיטה-תואר-לחפש את עצמך בעולם הקרייריסטי-בעל-ילדים. אני לא רוצה להיות חלק מזה.

אה, וגם התקרה בחדר שלי בבית ההורים- מטפטפת. יש לי דלי על המיטה. נפלא.

אוף, אני פשוט שבורה. לחלוטין. אין לי כח להתמודד עם כלום.

עריכה (נו,אותו יום דקה אחרי)-

כי מתישהו זה כן יעניין אותי נראהלי, למרות שזה נראהלי כלכך רחוק עכשיו;

זה היה סיליבסטר ראשון בחיי שחגגתי עם חבר (בי"ב הייתי עם נימי בתקופה של הסיליבסטר.. רק שזה היה שבוע בערך אחרי שהוגדרנו והוא היה באילת ואני, בנס ציונה). אז זה התחיל בארוחה טעימה אך עם שיחה דלוחה וחסרת תוכן, ולאחריה הייתה הופעה שבמהלכה הצלחנו לריב והוא נעלם והיה מניאק גמור באיך שדיבר אליי. והיה בכי וקושי, שוב. כרגיל. קיצר, לא הייתי מסכמת את זה כסיליבסטר מוצלח P: