אי אפשר להתחיל בכלל להסביר שנתיים וחצי ב50 דקות.
והנה, היום, חזרתי לכסא המוכר אל מול הפסיכולוגית המזדקנת עם החיוך הנערי,
מנסה להכניס את כל החיים שלי בשנתיים וחצי בהן לא ראיתי אותה לאותן 50 דקות מסכנות של טיפול.
אז סיפרתי לה על נמרוד, ועל המכינה, ועל הצבא ואפילו על גיא והנה איזה יופי- עברתי שנתיים וחצי.
כשיצאתי ממנה התחשק לי לבכות.
נזכרתי כמה שאהבתי את נמרוד,
כמה שנעשו שטויות בקשר הזה.
נזכרתי כמה היה לי נעים להרגיש קרובה אל מישהו שוב,
וכמה היה לא כיף להתבאס שוב.
נזכרתי איזה בום היה לי המעבר מהמכינה לחיים שאחרי,
כמה שהמכינה הייתה מקום נפלא להיות בו.
הסתכלתי על עצמי היום, לפני שבאתי אליה.
ניסיתי להיזכר באותה טל שעזבה אותה בכיתה י"א,
איך השתנתי ולמה וכמה.
ולמרות שאת הקו הכללי העברתי לה,
לא התחלתי אפילו בלהסביר לה מי אני.
מי אני היום.
היא לא יודעת על שלל החוויות הנפלאות יותר ופחות שעברתי בשנתייםוחציכמעטשלוש האחרונות.
היא לא יודעת שעוד 4 חודשים אני בת 20,
ואני כבר לא ילדה בכלל,
וזה כבר לא מפחיד אותי.
אולי אפילו טוב.
היא לא יודעת שכל מה שהייתי צריכה היום זה שהיא תקשיב,
ולא תגיד משפטים של ניתוח פסיכולוגי,
היא לא יודעת שכנראה לא אחזור אליה.
היא לא יודעת כמה שאני לא יודעת בעצמי כלום.
(עצובלי)
יש לי בית ריק.
וכולם מסתדרים להם יפה בזוגות זוגות.
והפסקתי לשתות באמת, לא להאמין שזה קורה (ועכשיו אני מבינה כמה שהאלכוהול זו מין תרבות שנוצרה לנו
וזה לא טוב).
והקנאה אוכלת,בולסת ויורקת. וזה קשה. (בום. קנאה לפתע הזכירה לי את דנה. איכ דנה איכ)
ועדיין יש לי בית ריק.
עליתי למעלה, קיוויתי שסלבה יהיה מחובר.
הוא לא.
גדי היה מחובר, ואנחנו אוהבים את גדי אז זה טוב,
אבל מרוב שאני רק בוכה לו כל הזמן-
שמחתי. אמרתי כלמיני שטויות שהוא כבר רגיל שאני אומרת,
ואז הוא הלך להתארגן ליציאה עם ענבל.
בום.
תמי אולי תבוא אליי,
אולי לא.
אני התייאשתי מלנסות למצוא לעצמי תעסוקה בסופשים.
המצבי רוח שלי מחרפנים אותי
ובטח גם את הסביבה שלי.
און
אנד
אוף
אנד
און
אנד
אוף.
עוד 4 חודשים אני בת 20.
מעניין איזו מין יומולדת תהיה לי השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
