שינויים.

להיות מדריכת טבע בצבא במשך שנתיים, ואולי גם במשך התקופה הזו יהיה לי כבר איזה חבר היפי מגניב כזה שאוהב לטייל הרבה ולחשוב המון,

ואז

להיות שנה מדריכה במכינה- כי זה גם לגור בקיבוץ מעגן מיכאל המדהים, זה גם כסף, זה גם לחזור למכינה שלי בתור מדריכה ולהיות שם בנקודת מפתח טובה ולראות את הדברים מנק' מבט שונה וזה גם עבודה שבוודאי למרות הקושי, אוהב אותה. וגם אולי גל עוד תהיה מדריכה שם (למרות שבספק,האמת) ואהיה איתה יחדיו מה שיהיה מגניב ביותר

ואז

לעשות איזה טיול גדול, ברגל. לא אחד כזה של לראות אתרים דרך האוטו.. להכיר עולם, לצלם המון, לכתוב, לחוות.

ואז?

אלוהים גדול.

ויודעת, גם ככה אשתחרר בגיל 21, ואז עוד שנה במכינה ועוד שנה (נגיד) של חופש וטיולים וכאלה ואז רק סביבות 23 רק אולי אתחיל ללמוד.........................

אבל יודעים מה,סו פאקינג וואט? אם לפני המכינה חשבתי שלדחות את הצבא בשנה זה יכולהיות מבאס ולאיודעת מה, אני עכשיו מבינה שזה כלכך לא משנה. שהחיים זה עכשיו, לא אח"כ, וחיים רק פעם אחת- אז למה לא לחיות כמו שצריך?. מזה משנה אם אתחיל ללמוד בגיל 21, או 30? ואולי בכלל לא אלמד, אולי אהיה מדריכת טבע בכלל. אולי אחיה על עבודות מזדמנות.

סו פאקינג וואט?! בא לי לחיות.

סופסוף, יודעת גם איך.

ובהקשר לתפקיד בצבא- מחר זימון נוסף. כןכן, התקבלתי למורות חיילות D:

אין מאושרת ממני, באמת. להיות שנה אחרי, בדיוק באותו זימון, והפעם לעבור. עצם זה שהצבא הועיל בטובו לתת לי הזדמנות נוספת- זה מדהים. ומחר, אני מתקדמת עוד צעד אחרון לקראת הרצון והסיכויים טובים מאוד. גל מאמינה בי מאוד, וגם דיברה עם מישהי בכירה שם וסיפרה לה עליי ואמרה שאם הם רק מתלבטים שיתקשרו אליה. היא חושבת, שאין מצב שאני לא מתקבלת. מקס'- מתלבטים, ואז היא כבר תפתור להם כל התלבטות. להזכירכם, היא עשתה בול אותו תפקיד בצבא והיא יודעת מה הוא דורש ומכירה אותי מספיק כדי לדעת שאהיה טובה בו.

בא לי לבכות. לא להאמין כמה אנשים מאמינים בי, כמה התקשרו לאחל לי בהצלחה ולהגיד שאני ענקית ואין עליי. לא להאמין כמה אנשים נהדרים יש בעולם.

בברכת אושר, חשש, התרגשות ולחץ ממחר,

אני.

אגב, שלא תחשבו שכל השבוע שלי מסתכם בזה. השבוע היינו בחווה אקולוגית (כל 8-10 היו בחווה אחרת) והיה כיף ומלמד. עוד אחפור על זה בהמשך.

שלכם69>

כואב לי.

אני מעדכנת הרבה הסופש.

ואחרי סופש כזה רגוע ונחמד,

פתאום קשה לנשום.

ההורים רק חזרו, ועשו לי בלאגן בראש.

נמאס לי מדאגה מיותרת,

גם כשהיא לא מיותרת.

פולנייה פולנייה פולנייה.

די.

אז כואב לי.

כואב לי ואני עייפה

ומתגעגעת לקשר.

אנשים יפים ונהדרים יש בעולם, בחיי.

איך שאני אוהבת אנשים לפעמים.

בא לי,

להכיר עוד אנשים. אני כלכך אוהבת אנשים.

כאלה שאפשר לצחוק איתם,

או לחבק אותם,

או לפלרטט איתם,

או להזדהות איתם,

או סתם לשתות איתם שוקו.

אנשים זה כיף.

בברכת אהההההההההההההההההההההההההההההה

התחרפנות.

כי, אתם יודעים, יש גם חרא של אנשים,

אני.

(פתאום הוא נורא הזכיר לי את איתי, שכשהיינו יחד הוא התרחק מאנשים, ואז כשנפרדנו הוא התקרב אליהם שוב, ואז כשחזרנו חוזר חלילה. פתאום נפרדנו (אני והאילתי), והוא חזר לקשר עם כל אנשי העבר שלו, וזה נראהלי פתאום נורא פתטי. מין ילד קטן שחייב תשומת לב.

זה גם די מובן, כן? גם כשהיינו יחד הוא היה ילד קטן שחייב תשומת לב. ומלבד זאת, אחרי קשר יש הרגשת לבד כזו שצריך למלא אותה איכשהו.

ובכלזאת, משהו בסיטואציה הזו נראה לי כלכך פתטי ומגעיל. המשפט של דנה "הייתי באילת, ולא באת. עכשיו תורך לבוא למרכז" אחרי שאמר לה לבוא לאילת, נורא הוכיח לי את כל זה. את כל הפתטיות, הנזקקות, האיתי.. אני כלכך שמחה, שמעולם לא איבדתי את החברות, ומעולם לא חזרתי לקשרי עבר רק בגלל פרידה. זה כלכך..איכס.

עכשיו, פתאום

עכשיו

ממש עכשיו

הבנתי שאני אחת מאותם אנשי עבר שהוא חזר אליהם לאחר פרידה

מדשה

אוי איכס

איזה חרא הרגשה.

אני עוד אחת מאותם אנשים שנשכחו.)

עריכה (21.3.10, 1:13)-

מה שכן, אני אוהבת רגעים של

"אני באמת מתגעגע אלייך",

ו"טל יהלום את ילדה מגניבה".

אני אוהבת רגעים של "היה כיף, מתי שוב?P: "

ואוהבת לפגוש אנשים שמלאן זמן לא פגשתי.

אני אוהבת רגעים של אושר,

ואוהבת שרבים הם במספר.

אני אוהבת אתכם, אנשים. שתדעו 69>