שינויים.

כזה, עמוק.

קשה לי לנשום.

עוצרת, מנסה להסדיר את הנשימה.

לא מצליחה.

לחץ.

לא יכולה להסביר במילים את ההרגשה הנוראית הזו.

מתקשה לנשום

בוכה

כזאת מטומטמת

כזאת קטנה

כזאת אפסית

כזאת חסרת תקווה

כזאת חסרת כל.

אילו רק היה לי במה להיאחז,

אבל אפילו אתה רחוק לי עכשיו שנות אור

והכל פתאום כלכך מלחיץ.

הכל.

   כלכך.

      גדול.

         עליי.

זמן רב שלא בכיתי בבצפר

כמעט שמעולם לא בכיתי בגלל בצפר

בחיי שלא התגעגעתי.

מה מוות עכשיו מה

מה פחד,מה לחץ

מה הייתי צריכה את כל זה

מה אני צריכה את כל זה

מה אני צריכה,בעצם?

קשה לי לנשום.

אמא חונקת (כוס של האמ-אמא שלה,בת זונה מזדיינת),בצפר חונק,שהייה בבית חונקת.

רוצה שתהיה חלק מההווי שלי.

שתלך איתי לים,שתחבק כשרע,שנצא בימי שישי, שנלך יחד לרסיטלים,שתנשק כל יום לבוקר טוב,שנזדיין כל הזמן סתם כי כיף ואפשר, שנלך לכלמקום ותנשק כשרוצה ותחבק כשרע ושתהיה איתי,ולא רק פעם בשבועיים. (לאסתם מתפלאים כולם."את עדיין עם החבר הזה שלך?..")

קשה לי להחזיק את עצמי.

ולא,זה בכלל לא קשור לריצה המטורפת של ספורט -_-

עריכה (19.2, 12:18)-

ופתאום לומדת להעריך דברים כמו מקלחת,ויציאה עם הכלבה.

ככה, כמה דק' שהן רק לי, או לנימי (או לשניהםXDD [והמבין יבין])

ושקט.

בלי לחץ,

בלי מבחנים,

מחשבות רחוקות

והכרה של העולם.

איזה כיף זה שצריך להתקלח,

וחייבים לצאת עם הכלבה (כי אם לא אני,אז מי?),

ויש לי את הדקות האלה לרוגע.

ומלבד זאת,

השעת חלון שיצרתי לעצמי לא יכלה להיות יותר נהדרת.

כמובן שאמרתי "מה, אז אבריז מאנגלית ואלמד קצת היסטוריה" וכמובן שלא למדתי יותר מ2 דק',

אז אני יושבת לי על הדשא

וקוראת "חוכמת הבייגלה"

ונהנית ממזג אוויר חביב (אםכימוזרלהפליא)

ואחרי שיחה עם החבר

ולפני שיחה עם תולי

ואיזה כיף לי.

יש גם דברים כאלו בחיים.

עמוס לי,

עמוס לי כלכך.

אתמול בכלל הייתי בלחץ מטורף מהכל ואין לי כח או רצון להיכנס לכל לחץ המבחנים-בגרויות.

מחר צריכה להגיש סקיצות.

מה בעצם אגיש?

עוד חודש.

ואח"כ?

עוד הרבה.

אני רוצה לסיים עם זה כבר.

כלכך.

אני רוצה לעבוד, ולהרוויח כסף,

ו(אחרישאחזירלהוריםעלהנהיגה)לקנות מצלמה דיגיטלית

ולנסוע הרבה לאילת

ולעשות מה שאני רק רוצה.

בלי מבחנים

לחצים

תסכולים

וציון חרא במתמ'.

כבר מתגעגעת.