שינויים.

כי היא משתנה, כי היא כאן, כי היא שלי.

אני לא יכולה שטוב לי ורע לי כל הזמן, בא לי שיהיה לי פשוט רע כל הזמן או טוב כל הזמן. העיקר שלא ישתנה.

ואני לא יכולה עם חופשים, וממש בא לי שלא יהיו יותר (כולל ימי שבת) רק כדי לא לחזור מהם לבצפר כל פעם מחדש.

ואתמול היה לי פוסט על זה בראש שהיה מנוסח טוב ובלה ועכשיו הכל יוצא לי מבולגן וחרא.

וחרא בכלל.

כי נמאס לי מבצפר, ומהורים, ומכלמיני בין לבין שעדיף שלא פה.

והבצפר חרא לי ורק בגללכם (וזה מיועד לכמה ספצפיים מאוד, אל תנסו להבין),

וכן- השיעורים הדפוקים האלה בהחלט מוסיפים.

ובכלל שמתי לב שכל שבת מתחילת השנה יש לי את אותה הרגשה וזה פחד מלווה בלחץ מלווה בעצב מלווה בכעס. ואין לי זין בכלל אבל בעיקר להכל.

ובא לי לחרוש את עצמי למוות בבצפר יום אחרי יום מאשר לצאת לחופש ולהנות ואז לחזור לאותה שיגרה מחורבנת.

שנה שעברה היה לי כיף. התלהבתי- יש לי מלא חברים בכיתה, ואני אוהבת נורא את מגמת מוזיקה ובלהבלהבלה.

מגמת מוזיקה זה חרא. לא מעניין, אני גרועה בנגינה, וסבבה אגוזים.

חברים זה חרא. וחוצמזה, חלק מאלו של שנה שעברה נעלמו כמעט לגמרי. שט אחי שט.

ואני נשמעת נורא מטומטמת ואובדנית אבל זה קורה לי כל פעם מחדש ונמאס לי לסבול את זה. וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לצחוק עליי ולאכול חיות מתות. זונות כולכם.

חוץ מהצמחונים-טבעונים שלא צוחקים עליי. אתם חמודים.

וחוצמזה, הבה נגילה הבה...

אני מפחדת מלחזור למציאות שלי

[כבר חזרת מותק, כבר חזרת].

אני שונאת את המציאות שלי

[או לפחות חלקים מאוד מסויימים בה].

אני מפחדת מהחיים שלי

[זה לא חדש מותק, זה לא חדש].

אני שונאת את המצב שאני נמצאת בו עכשיו,

ואת המילים שאני כותבת בהן עכשיו,

ואת כל השאר קצת פחות אבל לא יותר.

המילים שלנו לא אותו דבר, המחשבות שלנו לא אותו דבר, אנחנו ממש לא אותו דבר,

ואיכשהו- כולם בסדר עם זה.

"אם כולם היו אותו דבר היה מאוד משעמם"..

             וול, אני לא רוצה שיהיה לי נורא מעניין בחיי וכולם יהיו שונים כלכך

              (פרצופים שונים באותו בנאדם, גם לא מתאים לי).

                                         זה מעייף.

ואני לחוצה יותר מתמיד ~כוססת ציפורניים שוב~

בהצלחה לי?

   ולכולם,כמובן ~חיבוק~