אני משמינה כמו המוות.
טוחנת עוגיות [טבעוניות] ומרגישה צורך לאכול רק עוד ועוד.
פתאום הגיעו כלכך הרבה אנשים חדשים וישנים שחזרו.
מצד ימין- מסטיקים, כוס מים ועוגיות אגוזים.
מצד שמאל- טלפון, נייר טואלט ועוגיות חרובים.
באמצע- מקלדת, רגש ואני.
הייתה תקופה בה אף אחד לא היה פה, לא ידעו על קיום הבלוג, לא ידעו על קיומי. ואז פתאום כולם הגיעו, החלטתי בסוף לחלק. היי, איזה קטע- נפתחתי קצת (רק קצת). ואז בהתחלה, היה לי קשה לכתוב, כל פעם מחדש מחקתי משפטים, הזזתי, סידרתי. נזכרתי שוב ושוב בכל אותם אנשים שקוראים פה והחלטתי שעדיף שלא יקראו. אחרי זה, החלטתי לשים זין על הכל ועל כולם. כתבתי מה שעולה לי בראש, בלי לחשוב יותר מידי, בלי לנסות לפגוע פחות מידי. אז דיברו איתי, שאלו מה עובר עליי, אולי טיפה האשימו, אולי טיפה הרגישו מואשמים. התחלתי לכתוב בשפת סתרים.
אף אחד לא לגמרי מבין, אף אחד לא מגיב לכוונה. לפעמים יוצאים לי כמה משפטים מובנים, אנשים עונים עליהם בצורות שונות (אנשים שונים, תגובות שונות. מסתדר לי טוב בראש ככה). אחרי זה, החלטתי שזאת אשמתי שאני כותבת ככה, ואני פשוט כותבת לעצמי. לפעמים מצנזרת, לפעמים מתחרטת ומוחקת, לפעמים מתחרטת בלי למחוק. אבל, אני בנאדם לעצמי, בלוגי הוא בלוג לעצמי. פרטי ובעצם פתוח לציבור הרחב (כמו דנה P: ).
אני. סצנה נמבר וואן.
כשהייתי קטנה חלמתי חלום.
בחלום הייתי על בניין גבוה גבוה, כמו התאומים ז"ל אפשר להגיד [נזכרתי בהם היום, היה קשה לעכל, לא רציתי בעצם]. הייתי שם לא הרבה, ואז נפלתי במהירות מהגג. פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים, התעוררתי מזה שכמעט נפלתי מהמיטה מזיעה.
את החלום הזה חלמתי כמה פעמים, מאז ילדותי. מאז ומתמיד נפלתי, פחדתי מליפול. אולי ממוות פחדתי, גם על זה היו לי יותר מידי חלומות.
אני. סצנה נמבר תו.
האמת, שחשבתי במשך המון זמן שאני בנאדם שיודע לדבר. שאם יש לי בעיה, אני אגש ואדבר עם מישהו בלי להסס יותר מידי. מאז עברתי כמה מטופלים, חברות. הקשבתי, הקשבתי, דיברתי קצת בין לבין, הקשבתי הקשבתי הקשבתי.
"אם את אומרת על עצמך דברים רעים אז לא בנוכחותי", אל תקרא. אני בנאדם מתוסבך. אני הופכת בעיונת לבעיה, בקשה למשאלה. אני אוהבת להקשיב, לעזור (אם כי איפושהו במהלך הדרך איבדתי את הקסם) ולא מסוגלת לעזור לעצמי. מיכל שם תמיד.
קשה לי עם עצמי לעיתים קרובות, לכולכם אני יודעת. אנשים גורמים לי לחייך, ודווקא אנשים מהסוג הלא נכון.
אני. סצנה נמבר ת'רי.
פעם, אספר לכם סיפור, הייתי טובה ברוב המקצועות. למדתי, הכנתי שיעורים, הקשבתי, הוצאתי ציונים שהם קצת יותר מ-70. הייתי מוכרחה לרדת בשלב כלשהו. התיכון העלה לי את הביטחון, הוריד לי את הציונים. בהתחלה היה טוב, עכשיו יש בגרויות ואני מפחדת.
עוד סצנה קטנה בתוך סצנה- אני לחוצה. בעקבות כך אני נעשית עצבנית. בעקבות כך נעשית מעצבנת. בעקבות כך, מפחדת לאבד אנשים.
אני. סצנה נמבר פור אנד זה אנד איז קאמינג.
חקוקים לי בזיכרון כל מיני סיטואציות לא טובות, שגורמות לי כל פעם לבכות מחדש.
(כמו ההוא, וההם ועוד יותר מידי)
בכל זאת, מה שכרגע מפריע לי יותר מהכל זה הדברים הלא נכונים, בא לי לצרוח. וכשאני מסתכלת במבט לאחור, על הדברים שכן צריך להיות עצובה בגללם, אני נזכרת בתקופה שבה הייתי. ונוסטלגיות, חברים, לא עושה לי טוב. מלבד חיוכים זעירים בין תמונה לתמונה, מסתתרות דמעות.
קר לי בלילות, פעם גם התגעגעתי לחיבוקים מחממים. עכשיו יש לי כאלה, ואני כבר לא מתגעגעת. גם לא אליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
