אהבתי אותך יותר משהגיע לך.
נתתי לך יותר משהגיע לך.
ואני כועסת על עצמי.
כן, פקששתי. בכל עניין דן, פקששתי. מההתחלה ועד הסוף. לחלוטין.
אבל השקעתי בך את כל-כולי מההתחלה שלנו, ועד הסוף שלנו,
ומרגיש לי שאתה פשוט לא. לא מספיק, לא כמו שהיה ראוי למה שאני נתתי.
נוח לחשוב שהכל הדרדר אחרי דן, ויכולהיות שבאמת הרבה מההדרדרות ניתן לתת קרדיט לזה-
אבל נפרדת ממני אחרי חודש, במכתב שתקעת מתחת לדלת באמצע הלילה.
כמה פחדן ומעליב יכולת להיות.
כמה עיוורת הייתי אני.
הוצאנו אחד מהשני את הצדדים הכי מגעילים שלנו. צדדים שלא ידעתי שקיימים בי בכלל.
ונשארתי.
וזה לא משרת אותי לכעוס,
זה לא משרת שומדבר להתחרט.
אני צריכה ללמוד מזה, להתקדם, לדעת טוב יותר להבא מי אני ומי אני רוצה לידי-
אבל אני כועסת. אני מתחרטת.
חשבתי שכבר למדתי. חשבתי שכבר התקדמתי.
ת"א בוזבזה על הבנאדם הלא נכון.
יש רגעי נפילה של געגוע.
בכל זאת, למרות כל הנ"ל.
לא יודעת כבר געגוע למה.. אלייך? אל אהבה? אל טלפון של לילה טוב?
נפילות קטנות כאלה, לעיתים רחוקות, שגם עוברות די מהר-
ולכן יודעת שגם היה נכון לסיים ועוד מעט תיעלם קליל מהלב שלי ותישאר זיכרון.
זיכרון כואב ומגעיל, ואוהב ומבגר.
אפשר שגם הזיכרון ייעלם?
דאמ.
אני מפחדת לאהוב שוב.
עד לא מזמן ממש רציתי את זה, רציתי את הזוגיות היציבה והפרידה מירין רק גרמה לי לרצות יותר קשר יציב וטוב.
ועכשיו, אני אפילו לא מרשה לעצמי לפנטז על הפי. או על כל אחד אחר.
אומרת שהכי כיף זה מה שעכשיו, שיש סקס טוב ושיחות עמוקות וכיף כזה נטול מחוייבות,
אבל בתכלס
אני פשוט מפחדת.
אני באפיסת כוחות.
מרדף אחר כסף, מציאת כיוון לעצמי, לשמור על שלום-בית עם ההורים, למצוא עבודה שאוהבת, למצוא את העצמאות שלי בתוך החוסר עצמאות שהבאתי את עצמי לתוכה, ובעיקר פשוט הרבה שעות על הרגליים בעבודות שגומרות לי הנפש.
והקטע הכי נורא,
שאני לא יודעת בכלל מה הנפש שלי רוצה.
איזה כיף שיש סופש ארוך במיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
