שינויים.

נקודות קטנות של הרס.

מחלחלות. נוגעות. צורבות פה ושם.

נקודות קטנות של הרס,

שיודעת שרק יגדלו.

הן יגדלו ויהרסו את שנינו,

כמו שרק אני יודעת להרוס.

אתה לא תהיה חברה שלי,

גם לא ידיד,

ולא הורים.

אתה תהיה בדיוק בנקודה הזו שלך,

שממלאת את כל-כולי באושר..

והורסת בשנייה.

אני חוזה את העתיד.

אבל אני חוזה אותו מתוך עבר,

אז בעצם-

אני לא.

אבל ככה אני חיה עם בני זוג.

וזה המאבק שלי.

את המאבק עם ההורים אני בדרך לפיתרון,

ועם כל שאר העולם-

כמעט ומעולם לא היה מאבק.

וגם את הקטן הזה,

אי שם בתיכון,

פתרתי.

אבל בני זוג זה מאבק שרק החל את דרכו,

רק נפתח מחדש,

רק פיצחתי שיש בכלל מאבק.

ומאיזה סוג.

אני מפחדת מהדברים הכי עמוקים בי,

אלו שניגלו לי בערב אחד מזעזע,

אלו שרודפים אותי בחלומות.

אני מפחדת מאלו שיודעת שקיימים,

ובעיקר מאלו שלא.

אני מקווה ביני לבין עצמי שהמאבק הזה ייפתר איתך.

כי נמאס לי,

נמאס לי להיאבק.

שנים נאבקתי, ואפילו לא ידעתי במה.

ועכשיו אני יודעת..

וזה אפילו לא קשור בך.

אז אני נאבקת עם עצמי,

עם העבר שלי,

עם כל הייצוג שלך בתוכי-

וכל מה שאני צריכה זה ש,

תכיל.

אפשר,

בבקשה ש,

פשוט.

תהיה?

שלא תתייחס אליי כבעיה,

שלא תראה אותי כחיסרון,

שתבין שאני שונה ממך-

וזה בסדר.

כי אהבה זה לקבל אנשים על מה שהם

ועל מה שהם לא.

ואני,

בחיי,

מנסה.

וממש לא רק בשבילך.

(אני אוהבת אותך,

ואני אפילו לא מעיזה להגיד.

ואני כאילו בוחנת,

מחכה שתברח..

ואז אוכל להגיד ש,

הנה-

אני דפוקה).

אני קוראת את הפוסט הקודם ומתחילה לבכות.

אני רוצה לבחור להיות מאושרת,

אבל לא מצליחה.

הלבד הכי קשה לי כשהוא בתוך ביחד.

כי אין כזה יותר לבד באמת. כי אני חלק ממשהו, כי אני צריכה להתחשב ומצפה שיתחשבו,

כי אני צריכה להראות יחס גם כשלא מתאים לי.

הלבד הכי מפחיד אותי כשהוא בתוך ביחד,

כי פתאום אני לא רוצה להיות יותר לבד.

כשאני לבד באמת, אבל באמת באמת-

יש בי פריחה. אני אוהבת, אני נאהבת, אני טורפת את העולם ולא אכפת לי אם מישהו ישנו בצד השני.

אני מאושרת.

או לפחות ככה הייתי, בחודשים האחרונים.

חודשי פרה-ירין.

המחשבות להפסיק חולפות בי ללא הרף. וכולן-כולן נפסקות כשמדברת איתו, בטח ובטח כשפוגשת אותו.

אז אני חושבת שזה פחד,

ואני לא נותנת לעצמי לעצור בגלל פחד.

אבל הוא אוכל אותי. ביסים כאלה, קטנים-

להזכיר לי שהוא כאן. לנסות לגרום לי לחזור איתו לצד האפל, לגשש בחשיכה, להתבודד.

ויש לו טיעונים טובים, לפחד. לא אשקר.

מה אני צריכה להתעסק עם נפש של בנאדם אחר,

להכניס אותו לעולמי, להיפגע..

להיכנס לעולמו, להשתדל לא לפגוע.

מה אני צריכה להתעסק עם קנאות, עצבים, פחדים,

כל מיני רגשות כאלו שליליים.

אני רוצה להגיד לך שאני מפחדת. מתה מפחד.

אני רוצה שתכיל.

אני רוצה שתהיה יותר כמוני, כי כזו שונות מפחידה אותי.

אני רוצה לדעת להכיל.

(ביני לבין עצמי נופל לי אסימון קטנצ'יק, שניר אמר לי שאנחנו שונים בטירוף. אחרי שנפרדנו. ולא הבנתי מה הוא רצה ועד כה הסתדרנו ונסתדר- כי אוהבים, וחושבת שיש מלא דברים שכן דומים ו,ו,.. הצטדקתי מלא. אבל היה בזה משהו, היה בינינו חוסר התאמה עמוק- כזה של אורח חיים וגישה אליהם. אל החיים,זאתאומרת. ויש בי משהו שמפחד לגלות את זה איתך.)

יש רגעים בהם בא לי לברוח. רחוק.

אני אפילו לא יודעת אם יכולה להגיד לך דבר כזה.

אני לא בורחת כי הלב שלי לא נותן לי,

אבל אני מרגישה כאילו יש לי איזו ציפייה שתשים אותי בנייר צמר גפן, ותיתן לי בדיוק את מה שרוצה, ולעולם לעולם לא תפגע.

אבל זה לא יקרה. זה לא יכול לקרות.

אני טוענת לשוני כעניין. ואני לא משקרת. השיחות שלנו מעניינות; הן יוצרות בי מחשבה, אתגר, עומק. 

אבל השוני הזה לפעמים לא קוסם לי. לפעמים בא לי רק שתהיה יותר כמוני. במחשבות, ברגשות. שתבין, שתהיה אמפטי, שלכמה דק'- תהיה לך את זווית הראייה שלי.

היית לי לא נעים היום. לא מקבל, לא מכיל.

ואני רק מפחדת שזה יילך ויחמיר. ההבדל, דרך ההתמודדות..

אני מפחדת לברוח.

הרי אמרתי שאני לא רוצה, נכון?

אז מה פתאום הלב שלי החליט אחרת?..

אמרתי שאני לא רוצה, והוא הגיע בכל זאת.

היה לי קליל, נוח, טוב.

ועכשיו יכול להיות גם נפלא.

אבל גם מלחיץ. וכואב. ותלותי.

מדהים לי איתו. ואז נכנסים פחדים.

אולי בקרוב יבין שרוצה את השלב הבא? כל החברים מסביבו נשואים עם ילדים. אולי יבין בקרוב שגם הוא?

ואולי בכלל אתאהב בו ואפגע? אולי אנחנו בכלל לא מתאימים, אולי זה רק עניין של זמן עד שזה יתפוצץ לנו בפנים?

אולי אני לא בנוייה לזוגיות? אני נעה שוב ושוב על הסקאלה הזו, על השאלה הזו, על הפחד הזה. אולי אני פשוט לא יודעת?

אני אוהבת יותר מדי,

או פחות מדי,

אבל אין פשוט- אוהבת. ככה, "כמו שצריך".

אולי עדיף כבר שלא. לסיים עכשיו, לפני שיכאב אח"כ.

אני לא רגילה להיות מונעת מפחדים. אני מפחדת, וממשיכה למרות זאת. כי אני אמיצה, חזקה..

אבל לא כשזה נוגע לגברים. שם אני נופלת. פעם אחר פעם אחר.....

זה מה שאני אומרת לעצמי. שם זה התחום החלש.

אני יכולה להאשים את גיא, אני יכולה להאשים את כל הדפוקים שהגיעו אחריו..

אני יכולה גם לקחת אחריות.

בחירה.

זה הכל.

לבחור להיות אמיצה, אוהבת, נאהבת.

כי מגיע לי.

כי מגיע לו.

לחייך, לשמוח, להיות מאושרת.

כי מגיע לי.

כי למה לא?

אני בוחרת יום יום, שעה שעה. זה לא נגמר, זה אף פעם לא ייגמר.

אושר הוא בחירה.