שינויים.

לא יודעת כבר מה.

לא יודעת כבר איך.

כל הבפנוכו שבור לי, לא יודעת מי אני ומה באמת חשוב לי.

סעמק, הם שברו אותי.

ואני יכולה רק לקוות שזו שבירה למען בנייה מחדש,

אבל.

אני לא יודעת מה אני רוצה לבנות.

כל מי שמבין את השפה מסביבי במשבר בעצמו.

כל מי שלא מבין, רק.. רק יחריף את החוסר אהדה שלו.

אני מרגישה אבודה, אבודה לחלוטין.

אני גם כועסת. אני כועת על ההורים ויובל שדחפו אותי למקום הזה,

למרות שברור לי שיצר גם טוב (ברור לי?).

ברור לי שעם דברים בחיים צריך להתמודד ולא רק לתת להם "לעבור מעצמם" כי דברים של הנפש לא עובדים ככה.

אבל, 

אני ממשיכה לזוז. אני ממשיכה לזוז, כי אין דבר כזה בחיים לעמוד.

גם אם אשכב במיטה ואבהה בתקרה כל היום-

החיים יזוזו. החיים שלי, של הסובבים אותי..

הזמן יעבור. בין אם ארצה ובין אם לא.

אז אני ממשיכה לנוע,

כי אין לי ברירה.

פשוט לא יודעת לאן.

"פשוט".

כשאני עצובה,

או מבולבלת,

אני כותבת.

גם כשאני ממש שמחה,

אבל בעיקר כשאני ממש לא.

החיים מתוסבכים. כי הם כאלה: הם מורכבים מאנשים, ואנשים זה דבר מתוסבך. הם לא צפויים, מה שמעמיד את כל הסבלנות והכוח סיבולת שלנו אל מול קשיים במבחן מתמיד.

אני חיה של שינויים, ממש. כשהכל אצלי מסודר בשגרתיות,גם אם זו שגרתיות טובה, אני מחפשת איפה אני שוברת לעצמי את השיגרה הזו,

אבל לפעמים כשהכל משתנה זה רק מבלבל את כל היומיום הזה שאמור להיות מיוצב.

כשהיומיום שלי מבולגן, אז הראש והלב מתערבבים גם הם בינהם ואז אני חושבת מחשבות מטופשות או עושה דברים מפגרים.

עכשיו אני בעיקר מלאת רגשות ופתאום בא לי לעשות צניחה חופשית וקעקוע וחושבת שזה מה שיסדיר לי את הבלאגן.

לא משנה שזה דברים שאני רוצה לעשות מלא זמן,

אבל עכשיו ממש. ממש עכשיו. זה מה שבא לי.

(גם בא לי מישהו שילטף. שיחבק כששמחה, וגם כשעצובה, וגם תמיד. חיבוקים עושים לי אושר.)

יומולדת בשישי. יעני עוד שנייה וחצי. יעני, אני אמורה כבר להתרגש.

וזה לא קורה.

אני כועסת על זה ששיר נסע לכלכך הרבה זמן. אני באמת מתגעגעת אליו.

אני רוצה גם שעינבי תחזור. אבל הפסקתי ליצור איתה קשר וזה לא יפה במיוחד.

למה כולם מתרחקים?

אני רוצה שתהיה לי חבורת חברים. זה לא נוח שאני צריכה ליצור מפגש אישי עם כל אחד מהם, אני רוצה שכולם יהיו חברים ויהיה כיףכיף.

אפשר רומנטיקה? חסרה לי כזו.

זה כיף נורא שמתחילים איתי, ואומרים לי כמה שאני בחורה מדהימה ואדירה וכו', אבל זה לא ממש עוזר לי כשהם לא נשארים.

מתישהו יגיע האחד שיראה לי למה לא הצליח עם כל השאר.

מי בא לצניחה חופשית?

פתאום לבד.

לבד תהומי.

אני בלחץ.

פתאום לחץ.

עוד שבוע ויומיים אני טסה. עוד שבוע ויומיים בשעה הזו אני בברצלונה, לגמרי לבדי, לקראת חודש וחצי שרובו אני לגמרי לבדי. 

כל הנסיעות- אני צריכה לדעת.

כל המקומות, האוכל, הלאן כמה מתי- הכל אני.

וזה הרי ברור שאם היה לי מישהו לנסוע איתו, הייתי מעדיפה לנסוע איתו. איזה ניר כזה, שיחבק וילטף ויתלהב איתי ממקומות חדשים.

אז אני לבד לי בארץ זרה. 

ויהיה גם טוב, יהיה גם המון טוב..

אבל מה עם הרע? מה עם הפחדים? המחשבות על יד מלטפת? מה עם השפה הזרה, הבלבול, הכסף, החוסר ידיעה לאן..

אני בלחץ.

פתאום לבד, פתאום קרוב, פתאום אני.

געגועים למישהו. אפילו לא ניר. אני חושבת שניר נמצא במקום טוב בלב שלי, אחד כזה שהוא רק זיכרון טוב. אהבה גדולה.

עכשיו אני מתרגשת מהעתיד, מההתחלתיות שאפגוש בהמשך.

לחץ מרוגש?

אני צריכה חיבוק. חיבוק טוב, אחד כזה שאומר לי שהכל בסדר. הכל בסדר והכל יהיה בסדר.

לנשום. לשאוף, לנשוף. לאט לאט.

הפעם זו אני שצריכה להרגיע את עצמי. 

השיר הזה נתן לי אנרגיות טובות פתאום. גם הקליפ שלו משרה בי אווירה כיפית.

אני הולכת לטרוף את החיים האלה. אם צריכה לעשות זאת לבדי, אעשה זאת לבדי..

עד שיימצא האחד שיטרוף ביחד איתי.

(זה גם משהו שחושבת עליו המון לאחרונה. אני מאוד אוהבת את ניר, אבל הדבר היחיד שבאמת היה קשה לי איתו- זה כמה שהוא חושב מהראש ולא מהלב. כמה שהוא לא פתוח, אין בו את האנרגיות המשוגעות שיש בתוכי. כשגרתי עם יונתן חשבתי על זה המון גם.. על זה שאם לניר היו את האנרגיות של יונתן, זה היה שילוב אדיר. הבגרות והמתיקות המדהימה של ניר, יחד עם האנרגיות המטורפות של יונתן- הגבר המושלם בשבילי. לא רק מישהו שיקבל את השגעונות שלי, אלא יהיה שותף להם. במידה.)