איזה מוזר זה איך שמישהו יכול להיות עולם ומלואו בשבילי,
אך אני- לא אהיה דבר בשבילו.
וההפך,כמובן.
מדהים איך שאלכוהול כביכול מייצר כל כך הרבה טוב,
אך בעצם הוא כל כך רע.
אני מתנגדת נחרצות לרעיון שאנשים נפתחים רק בזכותו,
ועם זאת- אני שם. יושבת בפאב עם חברים ושותה את חיי.
"אין דבר רע בפעם ב לשתות..."
יש. זה כל הקונספט המפגר של לשלם כסף על רעל,
רק כדי שאוכל לצחוק יותר חזק.
"להוריד מחסומים", שאין צורך שיורדו
ואם יש צורך-
למה אי אפשר בלעדיו?
אני גם שונאת את זה שכל הרגשות שלי מתעצמים כשאני שיכורה.
אני יושבת שם,
נכנסת ויוצאת מההודעות,
מחזיקה עצמי לשלוח סמסים לא מתאימים.
אני שולחת במקום לנימי, לרעות,
לבלונדי.
לסקס מזדמן, לאנשי עבר,
למשהו לא אמיתי.
(יופי, מה שהיה חסר לי. גל שלח לי הודעה.
עונה לי בתשובות רומנטיות על שאלות שלא הייתי צריכה לשאול מלכתחילה.
איכ.)
אני רוצה חופש.
נתקלתי היום לראשונה בפחד מלגור לבד.
מהצורך הזה בכסף שוטף,
למצוא עבודה לעשות פסיכומטרי לשלם שכר דירה לשלם על אוכל להתקמצן על בילויים למצוא מה רוצה ללמוד לחסוך לשכר לימודים.
כסף כסף כסף.
אני כל כך צריכה לצאת מפה, כל כך מהר.
איך אעשה את זה?
סופסוף הריאליות נכנסה לתמונה,
וזה לא היה כיף.
בברכת סופש רגוע שיהיה,
אני.
עריכה (אותו יום, 15:36)-
אוף.
זה כל כך נורא לראות מול עינייך את הדבר שאתה הכי רוצה בעולם,
בלי היכולת לקבל אותו.
אני לא יודעת אם זה מבדידות-יתר,
או שבאמת יש בו משהו מיוחד לי,
או פשוט השילוב של שניהם-
אבל אני כל כך רוצה להיות שלו.
דגש על להיות שלו.
לא אכפת לי ה"שייכות" הזו,
אני רוצה להצטנף בתוכו ולדעת שאני הדבר שהוא הכי רוצה עכשיו.
מה החבר שלו עכשיו נכנס לי לחיים פתאום.
ובלי קשר,
אני לא מצליחה להבין מה הולך לו בראש,
ואיך אני גורמת למה שהולך לו בראש-
יהיה לטובתי.
בא לי לבכות.
מוזיקה עושה לי משהו בנשמה.
איך שמילים יכולות לגעת,
איך שהלחן המדוייק מסוגל לגרום לי לבכות.
(ושוב אני חוזרת לאדי ווידר שגורם לי להתרגש כל פעם מחדש בפסקולו לinto the wild- סרט מדהים כשלעצמו, כמובן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
