שינויים.

(תקציר הפוסט אחרי החוצץ האחרון)

וואו. 

זאת אומרת,

וואו.

מה שמדהים בתפקיד הזה, שבאמת, אבל באמת-

פוגשים הכל. מהכל. מכולם.

וגם, עוברים את כל הארץ לאורכה ולרוחבה.

מזה משנה שהכל נעשה באותו יום.

היא אמרה לי לא לספור בחודשים,

אבל אני סופרת.

כי אני מותשת, ודי כבר,

הנסיעות הבלתי נגמרות

והקול שכן נגמר

והילדים החארות האלה שלא אכפת להם בקושי מעצמם.

אני אוהבת את התפקיד הזה, שלא תטעו.

התקמבנתי יפה מאוד, והטיולים יכולים להיות מדהימים,

ולפעמים יש כיתות מדהימות (כמו שבוע שעבר, תודה לאל שיש גם שבועות כאלו)-

אבל אני מותשת. לחלוטין.

(לא שהעצב ממש עזר לשבוע הזה)

מרפי מרפי הבנזונה, דווקא היום? דווקא?

אני אוהבת לספור, אני אוהבת להתעסק בזה,

ואני חושבת שאין בזה דבר רע.

(אז למה אני ממשיכה לכתוב ולהגיד את זה שוב ושוב? אם אין בזה דבר רע,

ומצאתי גם כמה סובבים שלא רואים בזה דבר רע,

למה לעזאזל אני ממשיכה להצדיק את עצמי?

... מה פרויד היה אומר על זה?)

הייתי רוצה מילים יפות שיתארו את הרגשות של עכשיו,

את כל האתמול והמחר,

את הדמעות והחיוכים.

אבל אין לי.

אפשר לאבד את עצמך?

זכוכיות מנקרות בתוכי.

אני מרגישה כל חתך וכל שריר,

כל שריטה שמעמיקה אל תוככי נשמתי.

אני מחזיקה חיוכים שמורים בתוך קופסה-

קופסה ששמורה לערבים כמו מחר,

ואנרגיות מפוצצות ששמורות לבחורות עם עיניים יפות וחיוך כובש.

רק על מנת להסתיר חתכים,

לאסוף שברים,

לזכות לתשומת לב חיצונית

כזו שכאילו תשפר את הנפשית.

אני אוהבת.

הפוסטים שלי ארוכים מהגלות.

אני לא יודעת למה אומרים "ארוכים מהגלות", 

אבל נראה לי מתאים.

אפשר לסכם את הפוסט הזה במותשות נפשית ופיזית.

שיהיה לילה מלא חלומות נפלאים, בסדר?

אני.

אני לא אני.

כבר איזה יומיים-שלושה טל בת ה17 מסתובבת בתוך זו בת ה20,

בלי להבין איפה היא ואיך היא הגיעה לפה.

אחת ההרגשות המוזרות והקשות שחוויתי בתקופה האחרונה.

אני לא מסתובבת כך כל הזמן. יש רגעים שאני מקבלת את המציאות כפי שהיא,

אבל כשלא- זה נופל.

בום.

וזה כואב, כשנופלת עלייך מציאות אחרת. כששלוש שנים פתאום נופלות לך על הראש.

אני מצויה בין הרצוי למצוי,

בין העבר להווה,

מסובבת משפטים של זו שאמורה להיות פה

ממלמלת משפטים של זו שבאמת נמצאת.

אם אי פעם הרגשתי לא מובנת,

זה עכשיו.

ואולי אתם דווקא תבינו,

אבל כשאני כל כך לא מבינה את עצמי-

לא נתפסת לי המחשבה בראש שאתם כן.

אני מפחדת.

כזו אני, פחדנית.

עומדת אל מול הכל,

ורבים יגידו כמה שאמיצה,

אבל בפנים-

ילדונת. קטנה אל מול החיים.

אני רוצה לצאת.

(ואולי אני באמת שונה מכולם.

אולי אני לא יודעת להתבטא,

ואני מסתתרת מאחורי כל מיני חלונות של המציאות,

מנסה לסדר את עצמי במסגרות שברור שלא מתאימה להן.

זה באמת כזה נורא,

להיות שונה?)

אוווווווף כוסעמק ערס.

כוסעמק של העולם בא לי לקלל מלא.

הבית ספר שדה הזה הורס לי את החיים ונמאס לי.

אני רוצה לנשום, לנשום המון ושיצאו לי מהחיים. הבית ספר שדה המזדיין הזה, על כל יושביו.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווף!.

נמאס לי. נמאס לי באמת.

לא רוצה לחזור לשם אףפעם. איך יוצאים מהצבא הזה?

בא לי להשתחרר כבר. לעבור לגור בדרום. לקחת קורס צילום. לעבוד. לטוס לחו"ל. להנות.

אני לא נושמת יותר. הלב שלי כואב. באמת כואב. פיזית.

הנשימות שלי קצרות וקצובות, ונגמר לי האוויר.

אולי אמות מהתקף לב. זה יהיה בדיחה שכזו, למות בגיל 20 מהתקף לב.

נו בולשיט.

אבל באמת, אני לא יכולה יותר.

אין לי חיים.

(חוץ מ,כמובן, הבית ספר שדה הזה. שאני אפילו לא כזה נהנית שם, אתם יודעים..)

כוס.

אמא.

שלהם.

הצולעת.

ביי.