אז, עוד בגרות ירדה מהרשימה. נותרו רק עוד 5 P:
יהיה טוב,יהיה טוב כן. לפחות, ביום שני יש היסטוריה וסופסוף אסיים עם זה. לא יכולה לחכות.
מלבד זה, היה אתמול נשף אלטרנטיבי די נחמד. אוכל, אלכוהול גרוע, צחוקים ומוזיקה חביבה. אה, ומלאןןןן תמונות. אני רוצה לעלות כבר את שלי מהמחשב היפה שלי ): (אגב, מסתבר שהבעיה היא במחשב עצמו, והייתה מאז שקנינו אותו. אני שונאת את החנות שממנה קנינו. זונות כולם) נימי ואני התלבשנו הכי מפואר כזה, וזה היה מביךקצת:: אבל כולם היו יפים, ואליקושקוש בא עם חליפהXD חמוד. לאכפת לי, העיקר שנימי ואני היינו אוהבים ויפים אז סבבי בבי.
עוד משו? צריכה עבודה, מתה לסיים עם הבגרויות, וכנראה כל תכנון קפריסין יירד מהפרק. אין לי עבודה, ובטח שלא אספיק להרוויח מספיק עד שאתחיל את השנתשירות שלי \= (ש,סביר להניח שאלך. נראה.) צימר בצפון? (:
אגב, למרות שכולכם בוודאי כבר יודעים את זה, יש לי תספורת ומצלמה חדשות. התספורת חביבה, המצלמה גם. ועזבו אתכם, סופסוף יש לי מצלמה דיגיטלית!! כזאת שאוכל לצלם כל הזמן ולעלות לפייס ולהתלהב מהיכולות צילום המרהיבות שלי. ווווווווייייייייי D:
עוד שבוע וחצי יומולדת. אמאאאאלה. בטח יהיה מעפן, למרות שנימי כנראה יהיה פה אז זה כבר טוב. אבל בכלזאת, יוצא מעפן. יום שני בגרות בהיסטוריה, שלישי יום בקומונה של הש"ש בבת ים, רביעי זימון ליום תעסוקתי (כןכן..איכ), חמישי פול תגבור למוזיקה (וזה גם החצי שנה שלי ושל נימי..), שישי מגן באמנות וברית מילה (לא לי) ושבת זו כבר היומולדת. נימי יהיה פה למעט זמן, אם בכלל. וגם אי אפשר לחגוג במיוחד, כי מגן למחרת ובגרות יומיים אח"כ ובלעעעעעעעעעע!#% אולי לא אהיה בת 18 השנה. אולי.
בברכת אני מתה מעייפות ומתה לסיים כבר עם הבגרויות,
אני.
have a nice day
אהאה! ואיך יכולתי לשכוח? היה את מסיבת הסיום לפני כמה ימים. שלשום,נראהלי?. אניוואי, היה די עצוב, האמת. בהתחלה לא התרגשתי יותרמדי, יודית אמרה את הבולשיט הרגיל שלה על כמה שהיא אוהבת אותנו, אמאשלי ואני רבנו על צילום עם יודית והתעודת סיום ("תצטלמי עם יודית", "לא רוצה" "נו, זה פעם בחיים", "די להכריח אותי להצטלם עם אשה שאני שונאת","אורי בכלל לא הלך לדבר הזה!" , "די להשוות אותי לאורי!" ,"אל תעשי את הקטעים האלה שלך עכשיו"........), אבל אז הסתכלתי בספר מחזור וזה כזה..וואי, ספר מחזור. סיום כזה. בטקס סיום, בסוף, בכלל הבנתי שזה הסוף. בבית בכיתי לנימי על כמה שאני לא מאמינה שלא אראה יותר ת'אנשים האלה. כלכך שמחה שהוא היה שם איתי.
ופתאום, זה באמת סוף שכזה.
ויהיו דברים, ואנשים, שלא יחזרו ולא יהיו והיו יחודיים בדיוק לתקופה הזו של השלוש שנים.
ופתאום, זה לא רק סיום תיכון- זה סיום של 12 שנות לימוד. ועכשיו 18, ועכשיו צבא, ועכשיו חיים.
ועכשיו עצוב שזה הנשף סיום שלי, ואני לא שם.
ופתאום, יושבת ליד אנשים שיודעת שעוד מעט ולא אראה אותם יותר. צוחקת עם אנשים שיודעת שלא אצחק איתם שוב.
וכל סיום הוא התחלה חדשה,
אבל סיום הוא עדיין סיום.
וזה מפחיד, ועצוב, וכל ההווי-הכיתתי והחברי- בצפר והצחוקי מוזיקה והשיחות הפסקה, כולם פתאום נגמרים. באמת ובתמים שכזה.
ופתאום חיים.
לא, זה לא באמת תמצית דבריי ובטח ובטח לא תמצית הרגשתי, אך זה קצת ומעט מכלכך המון.
והדמעות יוצאות, ואני מפחדת, והכל עצוב וסיומי, וזה הרי ברור שעוד שנה- שנתיים כל זה יהיה כלכך רחוק לי. בטח גם עוד כמה חודשים אהיה כבר במקום שונה לחלוטין, ואשמח בחיי החדשים ואסתגל להיות גדולה. ואפילו זה עצוב לי, הידיעה הזו, שזהו-
ממשיכים.
(זה מה שכתבתי באותו ערב..)
באמת עצוב לי שלא הייתי בנשף סיום. פתאום, באותו ערב, קלטתי שאני לא הולכת רק כי לא נתנו לנימי ללכת. ורוב חברותיי בסוף כן הלכו. וזה פאקינג נשף סיום, של התיכון. של כל הלימודים. והנשף שלי, היה הרבה פחות ממה שציפיתי שיהיה. ולא הלכתי כי לא נתנו לחבר שלי לבוא. אחד, שמאוד אוהבת, אבל לא יודעת כמה זמן אשאר איתו וזה כלל לא משנה גם אם אשאר איתו לנצח. בגללו לא הלכתי. בגללו הפסדתי את החוויה לחיים הזו. ועוד, כששאלתי איך היה, "פצצתי". וזה לא שהוא לא הולך בגללי. הוא הולך, לרגע לא חשב לא ללכת. זה נוראי, אבל לא רוצה שתלך. אני רוצה שתהנה, מאוד. רוצה שתהיה מאושר, זה ידוע. אבל זה מכעיס אותי כלכך. אני לא הלכתי, בגללך. אתה הולך, למרות שאני לא. ולמי אכפת.
עכשיו נוספה עוד חרטה לחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
