שינויים.

אתה זר לי. אני מסתכלת בתמונות שלך,שלנו, והכל זר לי. לא זוכרת את ההרגשה של להיות איתך.

אולי לא תבינו.

נעלמות לי פנייך,

תחושת שפתיי על שפתותיך.

נעלמות לי תחושות, מראות ומילים,

לאטלאט נעלם לי אתה מהחיים.

(איזה גרוע זה,בחיי><)

אני זוכרת את התחושה הדומה אחרי איתי. בהתחלה זכרתי רק סיטואציות רעות איתו. אח"כ לא זכרתי כמעט כלום. לא זכרתי את התחושה של להיות נאהבת על ידו. פניו לא נשכחו לי, כי ראיתי אותו כמעט כל יום, אבל פניו נראו לי פתאום זרות. זו הייתה הרגשה מחורבנת ומוזרה. איך, איך אפשר שהכל יהיה כלכך זר בזמן כלכך קצר אחרי קשר כזה ארוך?..

מי אתה עכשיו?

         מי אנחנו?.

ובנימה שונה לחלוטין- ערב החג בבית משפחת יהלום-שפירא-גולדשטיין (השנה זה עוד הצטמצם, בדר"כ זה יהלום-שפירא-גולדשטיין-גלילי ) היה ממש נחמד. היינו רק ארבעתינו הפעם, וכל אחד אמר איך עברה לו השנה, מה מצפה לשנה הבאה, מה מאחל לכולנו.. כלמיני כאלה. היה מאוד מרגש, אני חייבת לציין. אח שלי דיבר ממש יפה, על כמה שכולנו, כל אחד מאיתנו, מדהימים ואיזו משפחה מדהימה ומיוחדת זאת. פתאום חשבתי על השנה שעברה עליי וזה היה מדהים להיזכר..

אמנם אוגוסט היה קצת יותר משנה, אבל- אוגוסט שעבר עוד הייתי עם מיכל (וסיימתי עם מיכל, לאחר שנתיים וחצי), אוגוסט שעבר הייתי עם מתן, אוגוסט שעבר הייתי בפולין. בשנה הזו עברתי שינוי אדיר במי שאני ואיך שאני רואה את הדברים, הייתי עם נמרוד האילתי, סיימתי תיכון, סיימתי בגרות (שזה דבר בהחלט נדיר במשפחתנוXD אני הראשונה שמסיימת בגרות,בזמן לפחות), התחלתי מכינה. בראש השנה שעבר לא הייתי מתארת לעצמי בכלל להיות עם חבר אילתי, לא הייתי מתארת לעצמי שאהיה במכינה. אני מניחה ששנה הבאה, בראש השנה- אגיד שהייתה לי שנה הרבה יותר מלאת שינויים.

בכלמקרה, אנחנו באמת מדהימים. כל אחד מאיתנו עשה שינוי אדיר בחיים שלו בשנים האחרונות, וכל אחד מאיתנו הולך בדרכו ומאמין בה. אני כזאת מבלשטת (מלשון בולשיט) בעיניכם,אה?. לא אכפת לי, אני שמחה עלינו. על המשפחה הזו. אני שמחה על מי שאני ועל זה שהגעתי למכינה הזו. חוצמזה, לפי דעתי רוב הסיכויים לפי מה שנראה כרגע זה שאגיע להיות מדריכת טבע בצבא בעקבות המכינה הזו וזה נהדר. השלוש שנים הבאות נראות לי טובות, ופתאום בלי שאני אשים לב בכלל- אני אהיה גדולה. ואני מאמינה שאני אמצא את דרכי הנכונה.

ואני אפסיק להישמע כמו אמא שלי.

חלמתי חלום כזה הזוי הלילה. חלמתי שאני בהריון, וה9 חודשים האלה עוברים בערך ב3 ימים. ובמשך החלום אני חושבת לעצמי "איך זה הגיוני? הרי היה לי כבר מחזור מאז" (והכוונה היא מאז שעשיתי סקס פעם אחרונה) ויש לי בטן, בטן של ממש. ואני תוהה איך אני אמורה להתיישב ואיך לקום וללכת, כי הבטן נורא קלה לי משומה. לא הלכתי למכינה איזה שבוע, וזה היה ברור שאני יולדת. קמתי מהחלום הזה בהרגשה קצת מוזרה (אתה יודע, התינוק שלך). מתבגרים עם השנים.

איזה פוסט מוזר.

היה אתמול בהחלט נחמד, וכיף שיש מחר חופש. לא צריכה לארגן הכל היום(:

מקווה שיהיה טוב במסיבהO:

אמ,אז בברכת חג שמח וחופש נעים,

אני ^^

עריכה (אותו יום, 13:09)-

עברתי לי על ראשי השנה הקודמים, ומצאתי את זה. וזה עשה קצת עצוב קצת שמח-

איתז , 14:40 14/9/2007:

>מצד אחד אני כל כך שמח שאת כל כך נהנית3>

מצד שני אני מתגעגע ורוצה שתחזרי 3>

בואי      

     כבר            

           3>

וזהו.

(הייתי רוצה שכולם יראו אותי כמו שנימי, רעות ול' רואים אותי.)

הכי לבד.

ומזה משנה שיש חבר- הוא שם ואני פה וזה מה יש.

ומזה משנה שיש חברים- כבר לא באמת קשורה לאףאחד.

ואני כלכך לבד.

הדמעות כבר יוצאות מעצמן..

אני שונאת ל"ג בעומר. ה,אםאפשרלקרואלזהככה,חג היחיד שאני שונאת. מוכיח לי כמה שאני לבד, וכמה שכל החברים שלי נחלקים לקבוצות קבוצות, ואני לא נכללת באף אחת מהן.

הייתה לי שנה אחת בה נהנתי בל"ג. בכיתה י'. השנה הראשונה (אולי אף בתקופת היסודי מתישהו, אך נו באמת.. זה כמו שגם אז ימי הולדת נחשב לה-דבר) והאחרונה. כל הכבוד לתלאביבים ולנקבות- הצלחתם לשמח אותי.

בכלאופן, היום- להתאבד, להידבק, או להישאר בבית?

אף אחת לא נראית לי אפשרות.

אילת דווקא כן.

שבוע וחצי.

שבוע וחצי.

עד מתי?

עוד חודשיים.

עוד חודשיים.

יותרמדי.

בברכת עדיין חולה, שונאת את החברים, שונאת הברזות, שונאת את הכל פחותאויותר,

אני.

כשאתה לבד- עברי לידר

נמאס לי. נמאס לי כלכך ברמה שאי אפשר להבין בכלל.

בא לי לבכות.

אז..... יום העצמאות,אה?

וול.

התחיל נהדר, המשיך חרא, ונגמר פחות או יותר בסדר.

למעשה, הנהדרות התחילה ביום ראשון. קיבלתי מהרבה תגובות על הפוסט האחרון ושאלות מה קורה עם נימי וכאלה. פוסט קשה, מודה. מניחה שבא בעיקר כי מפליא אותי כמה שהבנאדם היה נהדר בכל הזמן הזה ופתאום הכאיב והכעיס ככה. אבל עזבו שטויות, ברגע שראיתי אותו נשכח הכל.

המשכנו לנו לביתי הקט שם הכנתי לו ארוחת איזה-כיף-יש-לנו-ארבעה-חודשים. היה חביב למדי, חוצמזה שקיבלתי מתנה מגניבה וחמודה להפליא. למחרת בצפר. איזהכיף. לא זכור לי שהיה משו מיוחד, חוצמזה שמיכאל אמר שיש לי חבר חתיך XP נהנהנה איזה כיף יום זיכרון.

לא

לא באמת.

היה לא פשוט. אףפעם לא פשוט לי. זה סיפורים, ושירים, ומבטים, וכאב. ופתאום האח חוזר עם מדים הביתה, ובחיי שזה צרם. לפחות לא הייתי בצפירה לבד ().

ביום העצמאות אכלנו עם משפחת יצחקי (אכןכן) ודווקא היה חביב. אפילו החבר קיבל מחמאות לאחר מכןP: המשכנו לנו לרוקע"צ, ומלבד זה שבהתחלה יצא לי החשק מכל היודניקים ומטה הסביבתיים והסיבוך עם ההסעות, היה דווקא אחלה. אהכן, והפרט המזערי של גניבת הארנק. בפעם השנייה בחצי שנה. הפעם השלישית שאוציא ת.ז בשנתיים. כל החיים שלי שם בערך, וזה לא כיף בכללללל. ההורים כועסים, החבר מרגיש אשם (הארנק היה עליו), אבל את הכל שורדים. לקח לעתיד ילדים? לא לתת לי דברי ערך. וגם לא לשים את כולם באותו מקום (לא יכולת להגיד את זה קודם ספיר?XD). מבאס טילים. כמובן שזה לא נגמר בזה, ההורים (ומסכימה איתם,למעשה) לא נותנים לי לנהוג כל עוד אין לי רישיון. עוד שבוע וחצי אמורה לקבל את הרישיון החדש (כלומר, זה שללא המלווה..) אך היום ל'שמחתי' גיליתי שניר, שהסתיים לו המלווה לפני חודש ויותר, עדיין לא קיבל את הרישיון. אלה הולכים להיות שבועות קשיםP: אה,ו- הסיפור ארוך, אבל כמעט שנימי חזר לאילת בלי תיק. שכח אותו באוטו של ההורים שלי, שמיהרו מרמת השרון לנסוע למרכזית ת"א כדי להביא לו את התיק. אח אחחחחח, סיפורים.

נפרדנו באווירה קצת מתוסכלת, ושעה לפני שהיינו אמורים, אבל בהסתכלות לאחור- עזבו את כל השטויות של יום רביעי- יש לי חבר והוא חתיך וחמוד ואני מאוהבת עד השמיים. חוצמזה שאנחנו מגניבים, כי יש לנו ארבעה חודשים.

עומס בומס להלהלה. הנה הוא מגיע.

נשרוד? חייבים.

אז מה צפוי לנו חברים וחברות?

ערב מגמה עוד כמה ימים (יש לי סולו, כתוב ואלתור. וויש מי לאק), עוד שבוע קונצרט. לאחר מכן שלל מתכונות ובגרויות וכיף בסגנון. אבל מלבד היסטוריה ואזרחות, חושבת שאשרוד. (למרות שגם מתמ' בסכנה כרגע \= )

ווווווווייייייייייייייייייייייי

סקס.

מתחשק לי חוויות חדשות. אנשים חדשים.

ומלאן כסף.

ביי ביי (:

עריכה (אותו יום, כמה דק' אח"כ)-

סטטיסטיקות זה דבר מטריד! מישו חרש לי את האמ-אמא של הבלוג, בעיקר ב26.4, ופעמיים חיפשו "טל יהלום" בישרא. מההה אתם רוצים?!

(אגב, אליקוש שמנמן, יודע שמלא נכנסים אליי דרך הבלוג שלך? ממזמן כבר שמתי לב לזה..)