הזמן עובר לאט לאט. ככה שבין כל מעשה למעשה שאחריו ישאר רווח מיוחד המיועד לחרטה.
האנשים נעלמים בשניות. אישית, הייתי מעדיפה לחזור אחרי החופש לחבורת אנשים מוכרים.
הזכרונות מסרבים להימחק. הם צפים באוויר, רק צריך לתפוס אחד ולהיאחז בו. שלא יברח.
המחשבות גדולות מידי. הראש לא עומד בלחץ, והמוח עייף מלנתח מעשים. פתאום יש קצר.
הסוף לא ממש רחוק. ניתן להושיט יד ולגעת בו. הוא צורב. אי אפשר לברוח. ובכן, לא הפעם.
הרצון גודל. מה קרה ילדה? פעם היית מסתפקת במעט. עכשיו גבולות מהווים פתאום איום?
התקווה מתגמדת. כל דבר מצתמק אל מול אותו הפחד הארור. ואני לא שונה. גם אני קטנה.
העייפות מנצחת. העיינים נעצמות, והעולמות שוב נבנים מחדש. האוטופיה שולטת. בהחלט.
האמת כ"כ לא מתאימה. מתחננת למשהו פחות הזוי. נגמר המלאי. נשארה האמת הטהורה.
דמעות מוכרות. הבטחת לעצמך הבטחה. "אני לא אבכה! , לא בגללם". שקרנית. את בוכה.
חדר עגמומי. מכירה כבר כל פגם בקירות. הפוסטר כבר קרוע בפינות. זועק לעזוב, להתלש.
רחוב חשוך. עשרות פנסים לאורך כל המדרכה. אף אחד מהם לא מאיר את העיינים הכהות.
גשם מטופש. לפחות הפסיק לרדת. הקור הפיזי זה כלום לעומת מה שהולך לך בפנים, ועדין.
מחברת ישנה מידי. יש בה יותר מידי מידע. צורך עז להשמיד. דברים השתנו. זה לא רלוונטי.
ציורים מוזרים. רק עכשיו, בצורה פסיכולוגית למדי,את מצאת את העצב החבוי בתוך כל ציור.
תמונה משותפת. חיוכים. מזוייפת אחת. לא זכור מתי חייכת באמת. זה היה מזמן. הסטוריה.
שרשרת קרועה. מאז ומתמיד לא ידעת להשתלט על הזעם. תמיד את חייבת לשבור. להרוס.
נגינה. השיר הזה חוזר על עצמו אין ספור פעמים. תמיד משאיר הרגשה של חלל ריק וקפוא.
ערימת דפים. החשש שמה שנאמר בהם היה שקר יוצר רעד לא קטן. מקמטת. זה לא קרה.
שיחות אל תוך הלילה. מפחדת לחשוב על מה שיקרה כשגם זה ישלל. נחרדת לגלות נפילה.
געגוע. היית מעדיפה לא להכיר אותם לעולם. ובכל זאת, המחשבה שיום אחד יעלמו הורגת.
הכח אוזל. הדרך ארוכה מידי, והתוצאות לא שוות את המחיר. מתלבטת. 'לסגת?' פחדנית.
אכזבה. חלק בלתי נפרד מכל צעד בחיים העלובים שלך. ביום בו תהיי מאושרת, העולם יחרב.
חפירה בעלת משמעות גדולה מדי. היא כנראה בלתי נמנעת. חג שמח. בכל אופן, עד כמה שאפשר. 3>. ערב טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.