זה בסדר. למה באמת לא לקחת את הגרסא הקלאסית של המילה מחוייבות, ולשפוך עליה כמויות אדירות של עקרונות
חסרי כל בסיס עד כדי כיעור יסודי היוצר זן חדש של נטל?
כשרון אתם.
סוג חדש של עצבים. אני מרגישה כמו הבמבה הזו שיש על השקית שלה תווית קטנה והומואית לגמרי של 'ועכשיו, טעם משופר'.
סוג מוזר. נדמה כי לא נותר עוד מקום בראש לכל המסקנות הפרטיות, ו'קיא המילים' נראה כאופציה די מוצלחת ונוחה לרגע אחד,
ומצד שני, ידיעה מדאיגה, שלא יכל להיות אחרת. מושג די ברור, שתכלס?, בלי זה לא הייתי מצליחה לעבור לסדר היום. בכלל.
מצד אחד, היו לי תוכניות לטווח ארוך שכללו גם אותו. ומצד שני, עתיד די מכוער. קשה בעיקר.
לא באמת הייתי מסתדרת. לא באמת הייתי מצליחה לחיות עם העובדה שיש חתיכת כביש לא קטנה שמפרידה באופן די קבוע.
לא באמת הייתי מצליחה להמשיך, ולהאמין במה שאני עושה. הייתי חוזרת לאותה ברירת מחדל, בה אני מגלה אצלי חולשה.
חולשה למחוייבות. (וכל זיוניי השכל הנלווים). חלשת אופי? חסרת עמוד שידרה? זו הגדרתך. אני הייתי אומרת מרובת דרישות.
אתה מבין? כאן זה התחיל להתפקשש. בנקודה בה אתה קיבלת את הרצון שלי כעוד צורך אינפנטילי לרשימה, לא כמשהו לבצע.
כשהפלת את הקשר עליי. זה אפילו יצר אצלי תמונה די מצחיקה של זוג הורים ממוצע. "תאמרי לו, זה הילד שלך". מדהים...
פתאום אתה כבר לא קשור.
אני צוחקת כרגע. רק בשביל הסדר הטוב. ואתה, באמאשלך, תעשה לכולנו טובה, ותקפוץ מאיזה בניין עם גובה סביר. תודה.
(אריאל ואני מחפשות נואשות בן אדם עם פרסונה יציבה, ללא הזיות נלוות, חס וגראס לא חדגבה, וחושני ברמה לאנורמאלית).
הצעות? מישו? T_T. נאככס. אריאל, אני לא חושבת שזה עובד ככה. כל ההצהרה הזאת חשודה כבר מראש. >< 33> אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.