" זה לא נורמאלי, ואני לא מכיר את התופעה מקרוב,
אבל יצא לי להקשיב לך כשבכית לי כמה שרע לך...
ואפילו להבין פה ושם מילה או שתיים,
אבל הצחוק הזה, הצחוק הילדותי הקולני הזה שלך,
שנדמה כאילו הרע לא שייך לך בכלל, והמחר...
המחר הוא בדייה לא מוצלחת במיוחד,
והפחד, שהוא דבר כה חסר משמעות, שילך לעזאזל.
דאמ. את טובה. "
חברה זיינה לי את השכל על הסטוריית ההודעות במסן,
וחשבתי לעצמי פתאום, 'יהיה נחמד לבדוק את שלי'.
המחשב שלי הלך נגדי. הוא נורא אוהב להכאיב לי...
הוא פשוט החליט להשמיד את רוב ההודעות, חוץ משלך.
את שלך הוא שמר בשלמותן. מהשיחה הראשונה.
מהתקופה הטובה. זה לא סוד בשבילך שזו טובה פחות.
אני זוכרת שישבתי מול המסך, עם רגשות די חזקים,
מנסה לפענח את המושג 'צחוק ילדותי קולני'...
חוששת, שמא התכוונת בעקיפין לכך שהצחוק מגוחך.
אתה יודע?
אני מרגישה די רע עם עצמי אחרי הכל...קצת מנוולת.
שמעתי, שאתה עדיין מזכיר אותי..
בזמן שאני לא מזכירה אותך אפילו לא בחצי מילה.
שמעתי, שאתה עדיין מגדיר אותנו כ'ידידים ממש טובים',
בזמן שאני כמעט הספקתי לשכוח מקיומך. לחלוטין.
אתה יודע?
אני מרגישה שלא זזתי מהמקום. התאור שלך מתאים,
והוא עדיין רלוונטי בתור תמונת מצב נוכחית.
אני כ"כ מתחרטת על כל מה שקרה אז, אם רק היית יודע.
ובכל זאת, אתה יודע?
מדי פעם, כשאני בכל זאת חושבת עלייך, ממש לפעמים,
אני מוצאת שנאה מרקיבה פה ושם, בין זיכרון לזיכרון.
אבל אולי, אולי מצד שני זה טוב. לא יהיה שום געגוע וכאב.
אתה יודע?
עכשיו אני די בטוחה..
אני שונאת אותך. שונאת שונאת שונאת. כמו ילדה קטנה.
שונאת.
לקרוא הסטורית הודעות זה טיפשי. כ"כ כ"כ טיפשי. אוף.
אני שונאת.
שונאת שונאת שונאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.