לפעמים, תוך כדי מבט ממוקד וריקני בנקודה לא מוגדרת, אני מוצאת את עצמי כועסת. על עצמי בעיקר.
שואלת את עצמי את כל השאלות בעלות התוכן הקבוע כגון : "מה עשיתי לא נכון הפעם?" "מה השתבש?",
ומיד כשזה חוצה את גבול הרחמים העצמיים מפסיקה. שניה לפני שזה הופך להתבכיינות.
האמת היא שיש לי חיבה מוזרה לדברים האלה. לנתח דברים עד איבוד קו המחשבה, ואז, כמובן מאליו,
להתנחם בעובדה הפשוטה שלא הצלחתי להגיע לאף מסקנה מאיימת.
המצחיק יותר,
שעמוק בפנים אני מאשימה את עצמי יותר מתמיד, ואפילו גוערת בעצמי (בצורה דמיונית בלבד כן?)
על שתוכניות מתוחכמות יש לי בשפע, אך ברגע הפעולה כולן מתגלות כחסרות כל תועלת או משמעות...
על שיש לי את החוצפה לבכות אחר כך, בין אם לעצמי, בין אם על כתף של חברה המהווה קורבן רגשות,
על שנכשלתי שוב.
באמת שכרגע אני מרגישה מצויין, ואם להתעלם מהעובדה הקטנה שהציקה לי כל היום, אני די רגועה.
באמת שהלילה לשם שינוי אני מתכוונת ללכת לישון מוקדם, הרבה לפני ששוב מופיע האור. הרבה לפני.
באמת שעכשיו יותר נוח לי לשחק אותה אופטימית, מאשר להיכנס לוויכוחים עם עצמי על המתרחש.
באמת שעכשיו יש לי מוטיבציה יותר מתמיד לקחת את עצמי לידיים, ואפילו לשנות דבר מה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.