אני מושכת את זה יותר מדי. את השניה בה אני אמורה להתפרץ, ולצעוק את כל מה שאני שומרת בבטן.
אולי אפילו סתם לקרוא לו לצד לשיחה רצינית. מתישהו זה צריך להגיע לא?.
אולי זה פחד.
אולי אני פשוט לא מסוגלת לסדר את כל מה שיש לי לומר בצורה הגיונית וממוקדת. אולי בגלל זה.
אולי בגלל שאני מכירה אותו טוב מדי בשביל להשאיר מקום לאפשרות שמשהו פה ישתנה. NOT.
זה ברור.
אולי זה כי עמוק בפנים אני יודעת שזה בעצם מאוחר מדי.
אולי כי אני מפחדת שבמקום קירבה, אני עלולה ליצור מרחק. וזה ברור מראש שזה בלתי הפיך.
אולי אני עדיין לא בטוחה במה אני בדיוק יכולה להאשים אותו.
כנראה אני עדיין בעצמי מתקשה להבין מה נכון, ומה לא נכון. אבדה יכולת השיפוט שלי. היא לא חוזרת.
אולי זו הסיבה בגללה אני תמיד מוותרת בנקודה מסויימת. אולי אני חייבת לחשוב על הכל מחדש.
ואולי בעצם אם מתעלמים מזה, טוב לי נורא? אולי.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.