נראה כרגע כי אין דבר מתסכל יותר מלשבת, לתכנן את המחר ולגלות שגם לנשימה צריך להקציב זמן מיוחד. :\
להגדיר להכל זמן ומקום, מה שלא משאיר הרבה ברירות לחריגה. הכל מעשי ומסודר עד קיא.
לפעמים גם נורא מתחשק לי לשבור את כל ההתארגנות והתוכניות, ולשקוע בשינת צהריים ארוכה. דווקא כזה...
אולי אפילו בשביל להוכיח לעצמי שאני לא לגמרי משועבדת ללוח זמנים מתסכל. התכחשות. -_-
ואני כן. לפעמים בצורה כ"כ מוזגמת, שאני מוצאת את עצמי חושבת בפעם האלף, שאין לי זמן לנתח את הנושא.
לא כרגע לפחות. ככה זה נדחה למחר. (במילים אחרות, לחודשים הרחוקים שעוד לא הפכו רישמית לסיוט מתוכנן).
ניתוק מגע. אם פעם היה נדמה כי אף עבודה לא תפסול את האפשרות לצאת החוצה לשעתיים של הפסקה...
כרגע דברים קיבלו זווית קצת שונה, שדורשת מינימום השקעה. האנשים, חשיבותם, בתחתית סדר העדיפויות.
זמן איכות. ערימות של ספרים שתכננתי לקרוא נערמות מתחת למיטה. מחברת הכתיבה העזובה צוברת אבק. :|
כל המחשבות נדחות לאחר כך. קודם כל שיעורים, ואחר כך הערעורים הנפשיים למיניהם. גם אני בתחתית הרשימה.
ההגיון הבריא בשלבי גסיסה.
אני כבר לא במצב שמאפשר לי לצחוק על כל אותם אנשים שמרוב חיים, שכחו לנהל אותם בסדר הגיוני ונורמאלי.
אני רק אתפלל שכמות המבחנים שיש לי בלוח המבחנים המפוצץ, הרבה יותר קטנה ממה שהצלחתי לראות במבט ראשוני.
יש לי קצת זמן לדבר. לפני שאני נעלמת שוב, יש הזדמנות פז לשאול אם אני חשה בטוב. ערב טוב לכולם. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.