"ופתאום את מתחילה להזכיר לי דמות עקורה מאיזו סצינת אימה לא מוצלחת במיוחד. דמות משנית, קטנה,
כזו שאחרי מבט מעמיק לא ממש קשה להבחין כי היא אינה קשורה לדבר.
ותמיד היית כזו.
שחורה, נבדלת, מלוכלכת להחריד. ממש כמו מחלה חשוכת מרפא אל מול היצר הטוב והטהור שבעולם כולו,
מפתיעה את כולם בחוסר האיכפתיות המופגן כלפי ההרס העצמי שכבר הספיק להדאיג את כולם.
'אטומה.'
מהמעט שהצלחת להבין, מדובר עלייך - על החומה שבנית לעצמך כהגנה מהכל, ומכולם, ושכחת פרט אחד..
ליצור בה חורים,
או שמא רק סדק קטן שישמש למקור השקפה על העולם, חריץ זעיר ב'פרי התסכול', בנתק הכלל לא נחוץ.
נשברת.
בשלב מסויים כולם חווים את ההרגשה שהרצפה נשמטת מתחת לרגלים...ורק את הרגשת מספיק מיוחדת,
בשביל לפתוח בסדרת רחמים.
את פטאתית, את יודעת?. שכבות על גבי שכבות של רוע, חוסר בטחון, ורעב נפשי. חלולה. ריקה וחלולה.
הרס.
עסוקה בלשבור אט אט את תודעת הסובבים. רשימה ארוכה של אנשים שהרגת עד יסוד, ואוי, כמה שנהנית.
פרא אדם. הזונה שבזונות, יצור נחות ושפל. את."
קטע עלוב מיומן של שנה שעברה. 25.05.07.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.