וביימים האחרונים אני חושבת המון. בעיקר על השיחות שאני ואתה ניהלנו עד השעות הקטנות של הלילה.
כשאתה ידעת עליי הכל, בזמן שאני עוד מנסה לגלות מה אתה בעצם.
פעם היית בא הרבה. בעיקר בתקופות הקצרות האלה שכולן קלות דעת ודחפים לא מוסברים. מגיע זועף,
ומטיף עד גבול היכולת האנושית לסבול מוּסרים.
ושנאתי אותך כפי שלא שנאתי מעולם. את היכולת שלך להגיח ממקום לא קיים, ולהפוך שפיות לטירוף.
וחשבתי לא פעם לברוח. לסתום את אוזניי, ולהדחיק את עצם קיומך עד השלב בו אחלים עד הסוף...
אך כנראה הבנת את הרמז לבד. הסתלקת...בלי לעשות יותר מידי רעש, או כל הודעה מינימילית על פרידה.
אני זוכרת איך לילה אחד חיכיתי שתופיע כהרגלך. שתתחיל לדקלם את אותן שורות מוכרות שידעתי בע"פ,
ואין זכר לקול.
אתה בטח בסדר עכשיו. בראש אדם מעט יציב יותר, משכיל יותר, חכם. אתה בטח עובד עכשיו. כבר לילה.
אתה בטח עייף, כמעט כמוני. אז לילה טוב לך... מצפון יקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זילבר.