שלוותה

תפוז רחוק

"תפוז רחוק, תפוז רחוק – בכל השוק הכי מתוק!", צעק האיש עם השן החסרה, "לא משמין, לא מרזה – רק מעמיד את החזה!", הוא המשיך. ומכל הרעש והצעקות בשוק מסביבי, יכולתי לשמוע רק אותו, אפילו מעבר למוכר של הבייגלה עם החור, שצעק הכי חזק בכל השוק. "אם לא קנית, סימן שאת קמצנית!", יכלתי להמשיך להקשיב כך כל היום, "אם לא קניתָ, שטות עשיתָ!". ובאותו הרגע ניגשתי לדבר איתו. "חשבתי שמעולם לא הצליחו לקטוף תפוז רחוק," אמרתי. וכל מה שהיה לו להגיב זה רק "נפלאות הטכנולוגיה", עם חיוך רחב וחסר שן. "אבל למה הוא כל כך קטן?", שאלתי בתחושה שמרמים אותי. "כמה הוא יותר קטן, זה כי יותר רחוק – ומה שיותר רחוק, ברור כשמש שיותר מתוק", ענה לי בפשטות. קניתי עשרה קילוגרמים, ורק דמיינתי בראשי איך אני מוציא את הגרעינים ושותל בגינה. שמעתי שהעצים האלו מגיעים עד השמיים.

כשאני מסתכל על התפוז צמוד לעין ככה, הוא כמעט בגודל של העולם כולו. הידיים שלי רעדו כשקילפתי את התפוז, הפה שלי כבר התחיל לרייר. זה התפוז הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי – כל כך רחוק, וכל כך קרוב, והוא בכלל לא היה כזה טעים בסוף. בהתחלה חשבתי שפשוט נתקלתי בתפוז מקולקל, אז ניסיתי את כולם, ועד שסיימתי לבדוק סתם כאבה לי הבטן, ובכלל הרגשתי שהנוכל הזה רימה אותי.

למחרת חזרתי לשוק, למרות שהייתי בטוח שאחרי כל התיירים שהנוכל הזה בטח רימה אתמול הוא לא יעז להראות את פרצופו שוב באותו המקום. לא לקח זמן רב למצוא את הקול המוכר צועק, שכל השוק ישמע, "דשא שכן, דשא שכן! – להיות בנעלייך כל אחד יתחנן!". בדרכי אליו נתקלתי כמעט בכולם מרוב לחץ, אפילו הפלתי לבחור אחד את כל הבייגלה והייתי צריך לבקש סליחה ולהרים הכול ולנקות. "הופה הופה, סחורה חדשה מאירופה!", הוא אמר בדיוק כשראה אותי וחייך את אותו החיוך של אתמול. "באת לעוד אני רואה?", הוא שאל לפני שהספקתי לפתוח את הפה, "כולם מדברים - שלוש בעשר, שלוש בעשר, תקנו מהר – תבינו מה הפשר!", הוא המשיך בצעקות חצי אלי חצי לאללה. " אני רוצה את הכסף בחזרה!", צעקתי עליו, "התפוזים שמכרת לי בכלל לא היו רחוקים, הם סתם היו מקולקלים". "הסתכלת מקרוב?", הוא שאל בעניין. "כן, הסתכלתי, וגם טעמתי", עניתי בחוסר סבלנות. "אז בטח שלא יהיה רחוק, אתה החזקת אותו קרוב, כולם יודעים זה אסור עם כל דבר רחוק – ובטח ובטח שעם תפוז רחוק". "אני רוצה את הכסף בחזרה", אמרתי, לאחר ניסיונות כושלים לחשוב על משהו מתוחכם להגיד. "אתה יודע מה," הוא השיב בחביבות, "רק כי לא ידעת, תגיד מחיר וקיבלת". קניתי עשרים מ"ר דשא שכן, רק בשביל לבדוק.

אני יושב על המדרגות ומחכה שהדשא יגדל, דאגתי אפילו להיזהר שלא לפגוע בזרעי התפוזים ששתלתי. אני מטפח את הדשא הכי טוב שאני יודע, קורא אפילו באינטרנט בשביל לדעת עוד, נותן לו את כל החום והאהבה שהוא צריך, רק שלא יגיד שוב הרוכל ההוא שאני לא יודע. כשהוא סוף כל סוף גדל – הוא היה יותר ירוק מירוק, ותמיד היה לו ריח של דשא גזום, הריח האהוב עלי, למרות שמעולם לא גזמתי אותו. הוא גם תמיד היה בדיוק באורך הנכון. אך לא לאורך זמן.

דידיתי לשוק בבכי, בתחושה שכולם עובדים עלי ושום דבר לא מצליח לי. היה יום שבת, אבל לא היה לי אכפת בכלל. השוק היה כל כך ריק, שקט כזה בלי כל הדוכנים ואנשים שמתרוצצים. גם לא היה לו ריח של שוק, סתם ריח של רחוב. ישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות. כמעט הקאתי כששמעתי את הרמאי ההוא שר בשמחה "בואו בואו ילדים, יש בשפע איברים", וכשניגשתי ראיתי צנצנות מלאות בחלקי אדם. אני לא יכולתי לדבר מרוב הלם, אבל הוא המשיך – "לב אוהב, לב אוהב – כל אחד היה גונב", ובלי בושה, עם חיוך כנה אפילו, "עם כזה מוח – איך תוכלו לשכוח?". רציתי הכול. הכול נראה כל כך יפה בצנצנות המוארות האלו, אז הגשתי לו מאייה.